מתן בכר
למפלצות אין את המוניטין הכי טוב בתרבות הפופולרית. פה ושם, כמו בסרטים של פיקסאר, אפשר למצוא ייצוגים חיוביים למפלצות. אבל רוב הזמן, בכל המדיומים – מיתוסים, סיפורים, סדרות, משחקי וידאו וכו' – מפלצות נתפסות כיצורים מכוערים ומרושעים שיש לחסל, בדרך כלל כדי להגיע אל הנסיכה (שאולי נמצאת בכלל בטירה אחרת). זה שמחסל את המפלצת הוא הגיבור, הדמות שאנחנו אמורים להיות בעדה ולהזדהות איתה. מכיוון שהמפלצות מוצגות כמכשול עוין בדרכו של הגיבור, אנחנו רוצים באופן טבעי שיצליח להביס אותן. אבל מה קורה כשזה לא המצב?
המשחק Shadow of the Colossus פותח על ידי אולפן משחקים יפני תחת חברת סוני ויצא לקונסולת פלייסטיישן 2 בשנת 2005. השחקן שולט בדמותו של וונדר, אדם המגיע על גבי סוס אל ארץ ענקית ופנטסטית, כשהוא נושא עמו את גופתה של אהובתו, אישה בשם מונו. באותה ארץ יש מקדש שבו שוכן דורמין, ישות חסרת-גוף ובעלת יכולות על טבעיות, שרק קולה נשמע. וונדר מבקש מדורמין להחיות את אהובתו והוא מסכים לכך בתנאי אחד – שוונדר ילך ויהרוג את שישה עשר היצורים הענקיים המשוטטים ברחבי הארץ ומוכרים כ"קולוסוסים". כל הכלים העומדים לרשותו של וונדר במשימה הם הסוס שעליו הגיע, חץ וקשת, וחרב.
הפשטות של המשחק היא מה שמבדיל אותו מרוב משחקי הווידאו שאנו מכירים. אין יצורים קטנים יותר שצריך להביס, אין מטבעות לאסוף, ואין תרגילים שאפשר ללמוד. אנחנו גם לא עוברים בין שלבים – כל המסע קורה באותו עולם גדול. המעבר בין הקולוסוסים השונים הוא ליניארי, אך ניתן לצאת ולחקור את כל האזורים האפשריים לפני שעוברים אל הקולוסוס הבא. המשחק כולו מורכב משיטוטים ברחבי המפה וקרבות עם שישה עשר בוסים שונים, כל אחד מהם בעל צורה אחרת ונקודות תורפה אחרות, ונחוצות אסטרטגיות לחימה שונות כדי להביס אותו.
הבדל נוסף הוא הטוויסט המוסרי של המשחק. מצד אחד, המטרה של וונדר היא חיובית – להציל את חייה של אהובתו. אך הקולוסוסים האלו חפים מפשע והוא יוצא ומחסל אותם על סמך הוראות של קול שמגיע מתקרה של מקדש. אפשר לתאר את המשחק בתור "איש יוצא לחסל מפלצות ענקיות כדי להשיב את אהובתו לחיים", אך אפשר באותה קלות גם לתאר אותו כ"אדם מטורף פותח במסע הרג של יצורים תמימים שרק רצו להמשיך בעיסוקיהם". במהלך הקרבות עצמם המוזיקה המתנגנת ברקע היא קצבית והירואית, אך ברגע שנותנים את מכת החרב האחרונה היא הופכת לעצובה ומלנכולית. בזמן שהמשחק שומר את ההתקדמות של השחקן לאחר התבוסה של כל אחד מהקולוסוסים, הוא נותר לבהות במסך ולתת לרגשות האשם להתחיל לחלחל פנימה. מיהי המפלצת האמיתית בכל הסיפור הזה?
ובכל זאת, אם מצליחים להשתיק קצת את המצפון, מקבלים הרפתקאה אינטראקטיבית מדהימה. אף משחק וידאו אחר לא הצליח לגרום לי לאותה התרגשות כמו בעת טיפוס על יצור בגובה של בניין קומות. באף משחק לא נפל לי הלב לתחתונים כמו הרגע בו ציפור ענקית עשתה סיבוב אווירי והעיפה אותי מהכנף שלה רק כדי שאנחת על הכנף השנייה בדרך נס כלשהי. ולמרות שהסוס במשחק הזה יכול להיות מעצבן לפעמים, אני לא זוכר מתי הרגשתי כה קרוב אל חיה שעשויה מפיקסלים. זהו משחק הווידאו האהוב עלי בכל הזמנים, מכיוון שכולו נותן תחושה אפית מרהיבה. חרשתי עליו בלי הפסקה כשהיה לי PS2, ובתחילת החודש הוא יצא בגרסה חדשה ויפהפייה לפלייסטיישן 4. אם עוד לא יצא לכם לנסות אותו, אני לא יכול להמליץ על כך מספיק. זו חוויה גדולה מהחיים, תרתי משמע.
תגובות