ביקורת: שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות

אחרי שלא קיבלנו מהם כלום בשנת 2020 בגלל הקורונה, אולפני מארוול דואגים שבמהלך רוב שנת 2021 יהיה משהו שלהם על המסך: הגדול, הקטן או שניהם במקביל. בין האלמנה השחורה (שיצא לפני חודשיים) ונצחיים (שמתוכנן לצאת בעוד חודשיים) אנחנו מקבלים את שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות, שיצא הסופ"ש לאקרנים ודיסני+, בדומה לסרטים האחרונים של דיסני. רגע, הוא לא יהיה זמין בדיסני+? אז אפשר לראות את הסרט החדש הזה רק בקולנוע? אוקיי, נשמע כמו קונספט קצת מוזר, לא יודע אם זה יתפוס.

קונספט נוסף שלא ראינו כבר הרבה זמן הוא סרט אוריג'ין של מארוול. האחרון היה קפטן מארוול, שיצא לפני שנתיים וחצי, ואחריו קיבלנו סרטים וסדרות של דמויות שאנחנו כבר מכירים. שאנג-צ'י (סימו ליו, שהציוץ הזה שלו מ-2018 מעלה לי חיוך בכל פעם שאני נתקל בו) הוא תוסף חדש-דנדש, וכשאנחנו פוגשים אותו לראשונה בכלל קוראים לו שון. הוא וחברתו הטובה קייטי (אקוופינה) עובדים בשירות החניית רכבים ושניהם נראים די שאננים וחסרי-כיוון בחיים. יום אחד, שון מותקף על ידי חבורת גברים קשוחים למראה באוטובוס, ואחרי סצנת אקשן שהיא שילוב של הסרט ספיד ומהלכי קונג-פו, שון מבין שהוא צריך לחזור לביתו בסין בשביל איחוד משפחתי, וקייטי מצטרפת.

אולי לא יפתיע אתכם לשמוע, אבל בדומה לגיבורי מארוול אחרים, גם לשאנג-צ'י יש קצת דדי-אישוז. אולי זה קשור לעובדה שאבא שלו (טוני לאונג, מהנבלים היותר מוצלחים של מארוול) הוא אדם שחי כבר מאות שנים, מוביל את ארגון "עשר הטבעות" ואימן את בנו להיות מתנקש מאז שהיה בגיל חד ספרתי. הארגון שלו נקרא על שם עשרת היותר-צמידים-מאשר-טבעות שהוא לובש על זרועותיו ומקנים לו כוחות על. אם שם הארגון נשמע לכם מוכר, זה בגלל שהם מוזכרים ממש בהתחלה, עוד באיירון מן הראשון, בתור הארגון שאחראי לחטיפה של טוני סטארק. הם גם קשורים לדמות של המנדרין מאיירון מן 3, קו עלילה שהרגיז חלק מהמעריצים ומקבל כאן התייחסות.

לצופים שאינם בקיאים בקומיקס – כמו עבדכם הנאמן – זאת כנראה ההיכרות הראשונה עם שאנג-צ'י, ומארוול דואגים להראות לנו הרבה היסטוריה משפחתית. לפעמים דמויות יפסיקו את מה שהן עושות כדי להביט אל האופק ולחכות שיתחיל פלאשבק – ואז זה קורה עוד איזה פעם או פעמיים או עשרים. אני מבין את הרצון של הסרט לנסות להציג את המורכבות של הדמויות ולגרום לנו להיות סימפטיים גם כלפי האנשים הפחות מוסריים. אבל יש כמה קטעים שבקלות היו יכולים להישאר על רצפת חדר העריכה, ולפעמים בדיוק כשנראה שהסרט צובר מומנטום, מגיע עוד פלאשבק שלוחץ לו על הברקס.

בעיה נוספת: כשהסרט נגמר, לא כל כך אכפת לי משאנג-צ'י. סימו ליו חמוד והכל ובהחלט הולך מכות בצורה משכנעת, אבל השחקנים שמסביבו מאפילים עליו ורוב האישיות שלו קשורה לעניינים המשפחתיים. בסרט הזה הוא עוד בסדר, אבל לא ברור לי כמה דמות כזאת יכולה לתרום בסרט הנוקמים הבא, גם מבחינת כוחות וגם מבחינת אישיות (מצד שני, הם כן צירפו את הוקאיי).

לזכות הסרט אפשר לומר שהוא מציג כמה מסצנות האקשן הטובות ביותר שנוצרו ביקום הקולנועי הזה מאז היווסדו. בניגוד לאחרים שהיו מאחורי המצלמה בסרטי מארוול, הבמאי דניאל דסטין קרטון לא עורך את האקשן שלו למוות, אלא נותן למצלמה לנוע בשוטים ארוכים ומרשימים. כל סצנה כזאת גם מתרחשת בלוקיישן שונה, כך שסגנון האקשן משתנה בהתאם. למרבה הצער, הסרט מאבד פוקוס במערכה השלישית שלו ומתפזר קצת יותר מדי. הוא גם כולל לא מעט אפקטים ממוחשבים – חלקם לא מאוד טובים – מה שגרם לי להתגעגע לסצנות המכות. 

למרות בעיותיו, מדובר בסרט כיפי שמתברג גבוה בסרטי הסולו של היקום. אחרי שהאלמנה השחורה פתח את השלב הרביעי של מארוול באופן בינוני למדי, שאנג-צ'י הוא משב רוח מרענן ומבדר שעומד בפני עצמו, אבל גם יודע איך לנצל את העובדה שהוא חלק ממשהו גדול יותר, ספציפית עם קאמבק מוצלח של שחקן שלא חשבתי שנראה יותר. מי שיוותר עליו לא יפסיד משהו משמעותי שאי אפשר להשלים בתקציר של ויקיפדיה, אבל בהחלט מומלץ לעשות את הקפיצה הזאת לקולנוע. אם תחכו להפצה הביתית, עד אז כולם כבר יעברו לדבר על נצחיים.