שני אוירבך
שני אשכרה רואה סרטים הוא פרויקט שבו אני רואה בכל שבוע לפחות סרט אחד שלא ראיתי קודם. בפברואר השנה הפרויקט יצא לפגרה כדי לאפשר לי לעשות דברים אחרים. ברגע שנגמרו לי הדברים לעשות, ובמלאות שנה לפרויקט ביוני 2018, חזרתי אליו כמו שהבטחתי. הגלגול הנוכחי של הפרויקט היה הצלחה אדירה מבחינתי. הצלחתי להגשים כמה מהמטרות המקוריות שלו – ראיתי קלאסיקה שתמיד הייתה על הכוונת שלי, וגם המון סרטים חדשים, בקולנוע או בנטפליקס. אני מתכוונת להמשיך לרכב על הגל הזה, אז צפו לפוסט סיכום נוסף בעוד כמה שבועות.
בינתיים, זה הסיכום של הסרטים שראיתי מאז שהפרויקט חזר.
18/6/18 – להציל את טוראי ריאן. קשה לומר על הסרט הזה משהו שלא נאמר כבר. הוא מטלטל ומזעזע, והוא גם מופת של עשייה קולנועית. סצנת הפתיחה היא לבדה חוויה קולנועית שקשה להתחרות בה, גם כשרואים אותה בבית. אני שמחה שסוף סוף היה לי את אורך הרוח לצפות בסרט כל כך קשה וכבד, אבל אני גם די מצולקת ממנו.
26/6/18 – נסחפים. שיילין וודלי היא שחקנית נהדרת בעיניי, אבל היא לא מצליחה לגאול את הטקסטים המטופשים שנתנו לה בסרט הזה. זה לא סרט נוראי אבל הוא מאוד לא מעודן ולא מתוחכם, וגם סובל מבעיית קצב קלה. אם במקרה מה שהיה חסר לכם בחיים הוא שילוב של העלילה של כוח משיכה עם סיפור האהבה הדביק של אשמת הכוכבים – זה הסרט בשבילכם. אם לא, אתם יכולים לוותר.
3/7/18 – הבוס שלי בדייט. השם העברי הזה לא עושה חסד לסרט Set It Up, הקומדיה הרומנטית מבית נטפליקס. זה סרט נהדר שמצד אחד מאמץ את נקודות הציון הקלאסיות של הז'אנר, ומצד שני מעדכן את הקלישאות המאוסות שלו. הוא לא מפתיע במיוחד, כיאה לקומדיה רומנטית, אבל יש בו אמירות מעניינות על אבני היסוד של הז'אנר שזוכה להרבה ביקורות, חלקן מוצדקות. חובה למי שהטעם הקולנועי שלה בנוי על מג ריאן, ג'וליה רוברטס וקת'רין הייגל.
11/7/18 – על חבל דק. מדובר בשיתוף פעולה בין הבמאי האהוב עליי – רוברט זמקיס – לשחקן האהוב עליי – ג'וזף גורדון לוויט – ולכן מפתיע שלא צפיתי בסרט הזה עד היום. הסרט משתמש בטון ובאווירה שלו כדי להמחיש לנו את הלך הרוח של הדמות. הוא משלב בצורה חכמה בין מקרה היסטורי לפרספקטיבה חדשה יותר. ובכל זאת, לא מדובר בפסגת הקריירה של אף אחד משני היוצרים המבריקים האלה.
17/7/18 – ליידי בירד. יש בסרט הזה רגעים מעניינים, רגעים חמודים, ורגעים קלישאתיים. יש גם כל שילוב אפשרי של השלושה. אבל רוב הזמן דברים פשוט באים והולכים, וזה לא מרגיש שמשהו מהם קורה באמת. לא הרגשתי שהוא מצליח להעמיק כמו שצריך בשום דבר בגלל ריבוי הפניות החדות, וכשלקראת הסוף הוא החליט לנסות להגיע לעומק רגשי כלשהו, זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי.
25/7/18 – קוקו. לראות סרטי ילדים זה קל יותר, ולכן הם מופיעים בפרויקט שוב ושוב, גם אם הצלחתי להוריד את המינון. הסרט המקורי האחרון של פיקסאר הוא סרט חמוד מאוד, וסוחט דמעות בהחלט. כשיצאו הטריילרים הראשונים חששתי מהמסר שלו אבל בסופו של דבר אהבתי אותו, ואני חושבת שזה מסר לא מובן מאליו, וכזה שמתאים לקהל היעד העיקרי של הסרט.
1/8/18 – לחיים ולמוות (Extinction). ויתרתי על בהיר של נטפליקס אחרי שנפוצו השמועות שמדובר בסרט ז'אנר גרוע במיוחד עם מסרים חברתיים מאולצים שלא באמת עובדים. נטפליקס תפסו אותי בכל זאת כי לחיים ולמוות הוא בדיוק מה שתיארתי, רק במדע בדיוני במקום פנטזיה. זה סרט מאוד מאוד מטופש. אני לא רוצה לשפוט את כל מחלקת הסרטים המקוריים של נטפליקס לפי שני התפוחים הרקובים האלה, כי ראיתי גם סרטים נהדרים שלהם, אבל ממש קשה להתעלם מהכישלונות המהדהדים האלו.
9/8/18 – הבלתי-רשמיים. הסרט החדש של יוצר שבאבניקים עוסק בנושאים דומים לשל הסדרה ומפגין את אותו סטייל והומור. הוא מהווה דוגמה לדברים הטובים שיש לתעשיית הקולנוע המקומית להציע וכל אחד יכול ליהנות ממנו, גם מי שאף פעם לא חשב שיתעניין בסיפור הקמתה של מפלגת ש"ס. ולמרות זאת, הסוף של הסרט קצת מאבד את עצמו מבחינת אפיון הדמויות והמסרים. אני עדיין מעדיפה את אלירן מלכה בטלוויזיה.
15/8/18 – שחור על לבן. כן, הסרט הזה מאוד פוליטי. זה דבר מצוין בעיניי. יש לו אמירות חד משמעיות על האקלים הנוכחי של יחסים בין-גזעיים בארה"ב, אבל גם עיסוקים נקודתיים יותר בנושאים כמו הפנמה של דיכוי, שינוי מבפנים, והמחויבות של אוכלוסיות שונות למאבקים משותפים. ומעל לכל, הוא מדבר על איך תרבות מושפעת מהמציאות וגם יוצרת אותה בו זמנית. ספייק לי מזכיר לנו שאנחנו לא יכולים להפריד בין אמנות לפוליטיקה ושהיום יותר מתמיד אנחנו צריכים לקחת בחשבון את ההשפעה הבלתי ניתנת להכחשה של תרבות על חיי אדם.
22/8/18 – משפחת טננבאום. החלטתי לראות את הסרט הזה כדי להכיר קצת יותר את הז'אנר שנקרא ווס אנדרסון, שעד היום לא יצא לי להיחשף אליו יותר מדי. יש הרבה דברים שאני יכולה לאהוב בו – פלטת הצבעים, הצילום, העריכה, הפסקול – אבל אני פשוט לא מסוגלת להתגבר על הניתוק הרגשי והאפאתיות של הדמויות. העובדה שהן מגיבות לסיטואציות מאד קשות, דרמטיות ועצובות בדיבור שטוח ומבטים ריקים מוציאה אותי מדעתי. אני לא חושבת שזה סרט רע, אבל אני לא מצליחה להתחבר אליו. כנראה ווס אנדרסון הוא לא לגמרי בשבילי.
תגובות