ביקורת: צורת המים

2017 הייתה אמורה להיות השנה של בעלי החיים בקולנוע. היה בה את כוכב הקופים: המלחמה שסגר טרילוגיה מצוינת, אוקג'ה המטלטל, ואפילו פרדיננד ומלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי שלא יצא לי לראות. הם ייצגו את העיסוק בסבלם של בעלי חיים בקטגוריות סרטי ילדים, סרטי אקשן וסרטים זרים. גם את צורת המים משייכים למגמה הזו, כנציג סרטי האוסקר. אני מצטערת לאכזב אתכם, אבל צורת המים הוא לא סרט על היחסים בין בני האדם לבעלי החיים שאיתם הם חולקים את עולמם. על מה הוא כן? אני לא בטוחה. יכול להיות שהוא סרט על היחס בין מדע לטבע, או בין גברים לנשים, או בין שחורים ללבנים או בין האדם לאל. אני לא יודעת אם הוא בעצמו יודע על מה הוא מדבר.

לפני הכל, צורת המים הוא סרט על אלייזה (סאלי הוקינס), בחורה אילמת ובודדה שעובדת כמנקה במרכז מחקר ממשלתי סודי בתקופת המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, ועל החבר שלה (דאג ג'ונס), בן-ים מסתורי שנכלא ונחקר באותו מרכז. אלייזה מחליטה לחלץ את היצור התבוני מהשבי שלו, ונעזרת לשם כך בשכן שלה ג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס), בחברתה הטובה זלדה (אוקטביה ספנסר) ובמדען בשם ד"ר הופסטטלר (מייקל סטולברג). אחריהם רודף, איך לא, מייקל שאנון. כלומר, השם של הדמות הוא סטריקלנד, אבל התפקיד הוא הטייפקאסט הרגיל של מייקל שאנון – סדיסט מרושע.

הסרט מבוסס על תסריט מקורי שכתב הבמאי, גיירמו דל טורו. משמעות הביטוי "תסריט מקורי" פה היא "שלא מבוסס על פרנצ'ייז קיים", ואין לו אף קשר ליצירתיות או חדשנות, כי הסרט באמת לא מחדש שום דבר. אומנם צורת המים לא מתרחש בעולם של יצירות קודמות, אבל הסיפור שבבסיסו מוכר וכבר נעשו עליו סרטים, רובם לילדים. הוא מרגיש כמו פאנפיק אירוטי של אי.טי., ולא כמו סיפור חדש באמת. וזו לא הבעיה היחידה בתסריט. הסרט מזדרז מדי להגיע לאקשן ולא מקדיש מספיק זמן לבניית המניעים של הדמויות, וככה אנחנו נותרים עם דמויות חביבות אבל לא מנומקות בכלל. ההתאהבות של אלייזה והיצור מתרחשת בשתי סצנות קלישאתיות להפליא. זו מערכת יחסים כל כך מופרכת, שצריך להקדיש מאמץ מיוחד כדי להצדיק אותה בצורה אמינה – הסרט אפילו לא מנסה. החיבור שלהם כיצורים שקטים ולא מובנים מוסבר, ואכן יש בו משהו נוגע ללב, אבל מכיוון שמדובר בסרט שמלא בדמויות בודדות ודחויות, אין סיבה מיוחדת שדווקא השתיים האלה יתאהבו. והם לא הדמויות היחידות שלא הצלחתי להבין למה הן מתנהגות כמו שהן מתנהגות: ג'יילס משנה באופן מוחלט את דעתו לגבי מבצע ההצלה אחרי סצנה אחת משעשעת אבל מתבקשת מאוד. המניעים האמיתיים של ד"ר הופסטטלר נחשפים ואז ננטשים כמעט באותו הרגע, בלי שום הסבר. במקום להכין את הקרקע כמו שצריך לסיפור המרכזי הסרט כולל המון סצנות מיותרות וקווי עלילה שלא מובילים לשום מקום. הרבה מהסצנות האלה משעשעות ולא סבלתי מהן, אבל אין להן באמת מטרה. הן אולי מחזקות מוטיבים שהסרט ממש רוצה להדגיש, כמו בדידות והצבע הירוק, אבל המשמעות של המוטיבים האלה לא ברורה. הם מופיעים בצורה בולטת לכל אורך הסרט, אבל לא מובילים אותו לאף אמירה שאיתה אנחנו צריכים לצאת מהסרט.

וזה לא שהסרט לא מרשים. הצילום מאוד מוקפד, ומאוד ירוק, למקרה שפספסנו את עשר הפעמים שבהן שמו של הצבע נאמר בסרט ואנחנו עלולים לא להבין שהוא חשוב. המוטיב של המים הוכנס לכל סצנה וזה נעשה בדרכים מעניינות שמקנות לסרט מראה ואווירה ייחודיים. הפסקול מהנה במיוחד, ומשרה על הסרט בדיוק את האווירה החלומית וההזויה שהוא מכוון אליה. בזמן שמייקל שאנון ואוקטביה ספנסר נשארים בגבולות הסטראוטיפ, סאלי הוקינס נותנת עבודת משחק מהנה ומרשימה, וגם ריצ'רד ג'נקינס מעולה. הכימיה שלהם טובה והסצנות שבהן שניהם משתתפים זורמות נהדר. הם חמודים ומצחיקים גם כשהם מדברים על דברים יומיומיים, ובהחלט היו יכולים לככב ביחד בסיטקום. האפקטים בסרט טובים, אבל למרבה הצער זה רק מדגיש כמה העיצוב של היצור האמפיבי – אחת הדמויות הראשיות, להזכירכם – חסר השראה ומשעמם. הוא לא נראה נורא – הוא פשוט לא מיוחד בכלל, ומבמאי שמשקיע כל כך הרבה בעיצוב ואווירה ציפיתי שייצור משהו מעניין יותר.

אם הסרט ניסה להיות סיפור אהבה גדול, הוא לא הצליח. אולי סתם יש לי דעות קדומות נגד אנשי מים ואתם מוזמנים להסתכל עליי כאילו אני תומכת בסגרגציה, אבל הקשר בין שתי הדמויות בעיקר הגעיל אותי. אם הוא ניסה להיות מותח, גם זה לא עבד. העלילה צפויה ותחושת הסיכון אף פעם לא משמעותית, למרות הנוכחות של מייקל שאנון. לעומת זאת, אם הוא ניסה להיות מצחיק, הוא הצליח בגדול. כמעט כל הבדיחות שלו עבדו עליי, וגם כמה שורות שאני לא בטוחה שהיו אמורות להיות מצחיקות הצחיקו אותי. אני חושבת שלא היה מזיק לסרט להישען עוד קצת לתוך ז'אנר הקומדיות הרומנטיות ולפתח את הרומנטיקה כמו שהוא מפתח את ההומור. אם היינו רואים שאיש הדג מסוגל לתקשורת מפורטת יותר זה לא היה מרגיש כמו זואופיליה. ואם היינו רואים את אלייזה והיצור לומדים להכיר אחד את השני קצת יותר טוב, ומגלים מה מחבר ביניהם חוץ מזה שהם די אומללים לבד, ככל הנראה הייתי נהנית מהסרט יותר. זה גם היה הולם את השבוע של יום האהבה. אבל אני מניחה שזו האהבה שאנחנו מקבלים – גרוטסקית ולא מובנת. יש בזה משהו פיוטי.

צורת המים הוא לא סרט נוראי. יש בו חלקים מאד מהנים, והקפדה ברורה על משחק, עיצוב ואווירה. הוא מעניין לכל אורכו ומציג את אותם מוטיבים ברורים בשלל דרכים מקוריות. הבעיה איתו היא שכל האמצעים הקולנועיים הנחמדים האלה לא מובילים למסקנה או אמירה מעניינת, והוא נשאר ברמה של סרט ילדים שהשתילו בו סצנות למבוגרים בלבד. החוויה מעניינת בהחלט, אבל לא מספקת. בניגוד לסקס עם דגים, מסתבר.