ב ,

ביקורת: שהאזאם!

עם גוף גדול באה התלהבות גדולה

יש פתגם ידוע שאומר “אם אתה לא יכול להביס אותם, הצטרף אליהם”. המוטו בהוליווד הוא כנראה פרפרזה שלו: “אם אתה לא יכול להצטרף אליהם, חקה אותם וקווה לאותה רמת הצלחה”. מאז שהתחיל היקום הקולנועי של מארוול היו הרבה ניסיונות לחקות אותו, אבל רובם התרסקו עוד לפני שהמריאו (קינג ארתור, רובין הוד, המומיה). מי שמסרבים להיכנע הם היריבים ב-DC, למרות שכמעט כל הסרטים שלהם נקטלו בביקורות ולמרות שליגת הצדק – שהיה המקבילה שלהם לנוקמים – הוא הסרט שהרוויח הכי פחות עד כה ביקום הקולנועי הזה. למרות כל זאת, הם עדיין מתעקשים להישאר בזירה וחוזרים לעוד סיבוב עם שהאזאם! לא צעקתי עליכם עכשיו, זה פשוט השם של הסרט.

למרות שסרטי DC התחילו כמין מראה רצינית וקודרת יותר של מארוול, עם הזמן הם נהפכו ליותר קלילים, והתהליך הזה מגיע לשיא בשהאזאם! איך? למשל בכך שהגיבור הוא בכלל ילד בן 14: בילי בטסון (אשר אנג’ל) הוא יתום שעובר לגור אצל משפחת אומנה, אבל לא ממש מרגיש בבית. באמצע נסיעה ברכבת הוא פתאום מוצא את עצמו במערה נטושה (ואתם חשבתם שהרכבת שלנו בעייתית), שם הוא פוגש אדם מבוגר ומפחיד שאומר לו לשים ידיים על המטה שלו. במקום לברוח או להתקשר למשטרה, בילי מסכים ובכך מקבל את כוחו של הקוסם: באמצעות אמירת המילה “שהאזאם” הוא מסוגל להפוך מילד צנום לגיבור על שרירי (זכארי לוי) שנראה כמו קמע של משקה אנרגיה.

בשלב הזה בדרך כלל גיבורי על טיפוסיים הולכים להציל אנשים מבניין בוער או להקשיב לרדיו המשטרתי. אך למרות שגופו השתנה, ברוחו בילי הוא עדיין ילד והוא משתמש בגוף החדש שלו למטרות נעלות יותר, כמו לקנות בירה או להבריז מבית-ספר (כמובן שעם רפרנס לשמתי ברז למורה). זה ללא ספק החלק הטוב של הסרט, שמזכיר את כרוניקה בזמן אמת, או גרסת הקומיקס של ביג. זה לוקח זמן אבל כשהוא מופיע לבסוף, זכארי לוי בהחלט נותן את כולו לתפקיד ומצליח להעביר היטב את ההתלהבות של נער בגוף של גיבור על. אמנם הוא מתלהב קצת יותר מדי ונראה כמו דמות שונה מבילי הצעיר, אבל ההנאה שלו כה מדבקת ומשעשעת שקל להתעלם מזה.

למרבה הצער, יש עוד דברים בסרט חוץ מהקטע הזה, כמו נבל על. הפעם זהו תדאוס סיוואנה (מארק סטרונג), שבתור ילד הגיע גם הוא לקוסם, אך התפתה על ידי כוחות מרושעים לעבור לצד האפל. אם במארוול התחילו להשתפר לאחרונה מבחינת דמות הנבל, ב-DC טרם פיצחו את השיטה. סיוואנה לא גרוע כמו הנבל הממוחשב בשקל תשעים של ליגת הצדק, אבל למרות שהוא מקבל לא מעט זמן מסך (הסרט אפילו נפתח איתו, במקום עם הגיבור), הדמות שלו בעובי של נייר. לא רק שהסרט מסרב לפתח או להעמיק את סיוואנה, בשלב מסויים הוא אפילו לועג לו על כמה שהתכנית המרושעת שלו גנרית ולא באמת חשובה. סטרונג גם מגלם את הדמות ברצינות תהומית, מה שמגביר את הניגוד שלו לעומת שאר הסרט. הוא לא מאיים, לא כריזמטי ולא מעניין לצפייה, עד כדי כך שהתחלתי להתגעגע ללקס לות’ר.

בנוסף, הקטעים של סטרונג בתחילת הסרט עשויים להיות קצת מפחידים בשביל קהל בגיל חד ספרתי, ויש בהם תחושה כאילו הטון של הסרט עצמו צועק “שהאזאם!” ומשתנה למשהו אחר לגמרי. זה לא שאני חושב שכל הסרט צריך היה להיות דאחקות, אחרת היינו מקבלים עוד תור: ראגנארוק. אם נישאר עם השוואות לסרטי גיבורי על, זה כמו לצפות בגרסה הקלילה והשטותית של ארבעת המופלאים מהעשור הקודם כשמדי פעם יש הבלחה מארבעת המופלאים החדש והקודר יותר. הקרב הגדול במערכה השלישית של הסרט מנסה להיות מרענן אבל לא מצליח בכך (תעירו אותי כשסרט קומיקס לא יסתיים בקרב של הגיבור עם נבלים ממוחשבים גנריים) ונמשך הרבה, הרבה יותר מדי זמן.

לא מזמן DC הודיעו שבעקבות ההצלחה של וונדר וומן ואקוומן, הם החליטו לרדת מהרעיון הזה של יקום משותף וליצור יותר סרטים שעומדים בפני עצמם. לכן זה קצת משעשע ששהאזאם! כולל מספר רפרנסים ובדיחות על גיבורים אחרים, כמו אצל היריבים. למעשה, זה הדבר הכי קרוב לסרט מארוול שהם עשו. אבל כמו שבילי בטסון הוא נער קטן שנמצא בגוף גדול יותר, ככה גם הרגשתי במהלך הצפייה – יש כאן סרט קצר ונפלא על נער שמקבל כוחות על שטובע בתוך סרט קומיקס גנרי שנמרח מעל שעתיים עם כל הקלישאות בספר על החשיבות של משפחה ושל להיות גיבור. כנראה שקהל צעיר יהנה ממנו, אבל אנשים שראו כמה סרטי קומיקס לא ימצאו פה משהו מעבר לכמה בדיחות חמודות. למרות הבעיות האלה, DC בכל זאת בכיוון הנכון להבין שבוגר יותר לא בהכרח אומר רציני יותר. רק תשאלו את בילי בטסון.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: דמבו

ביקורת: Blankets