ביקורת: סוניק הסרט

סוניק הסרט הוא סרט שניכר שראה כמה סרטי ילדים בחייו. בתור התחלה, מישהו בהפקה כנראה ראה את הופ ארנב ושם לב שג'יימס מרסדן יודע להיות מקסים וכיפי להפליא גם כשהוא משחק מול יצורי מחשב שאינם שם. העלילה של הסרט היא משהו שכמעט בוודאות ראיתם כבר במוצר דומה לדור הצעיר, והסרט עובר בכל התחנות המקובלות עבור סרטי ילדים – הוא צבעוני, קצבי, ומכיל קצת בדיחות להורים והרבה בדיחות פשוטות ורפרנסים לטרנדים נוכחיים בשביל הפעוטות (פעוטות במקרה הזה הם כל מי שבא לקולנוע כדי לראות ריקודים מפורטנייט). אבל מעל הכל, הסרט הפנים את המסר של בערך תשעים אחוז מסרטי הילדים אי פעם: תהיה מי שאתה. סוניק הוא סרט שמבוסס על משחק וידאו והגיבור שלו הוא קיפוד כחול שרץ מהר, והוא לא מתבייש בזה לרגע.

על פי הסרט, סוניק (בדיבובו של בן שוורץ) חי בעולם מרוחק ודמוי משחק תחת השגחתה של ינשופה ענקית, עד שהיא נהרגת והוא נאלץ לברוח ולהסתתר בכדור הארץ. כל מה שהוא לוקח איתו הוא כמה טבעות (כמובן שהן מתפזרות שוב ושוב וסוניק צריך לאסוף אותן כל פעם) שיאפשרו לו להמשיך לברוח במידה שיתגלה ושוב ינסו לצוד אותו בגלל הכוח שלו. את רוב חייו סוניק מבלה על כדור הארץ, בסמיכות לעיירה בשם גרין הילס, משקיף על בני האדם ומסתתר. כשהוא בטעות חושף את קיומו, הוא נאלץ לשתף פעולה עם השריף המקומי, טום וואקובסקי (ג'יימס מרסדן), כדי להימנע מלהיתפס על ידי דוקטור רובוטניק המרושע (ג'ים קארי). כפי שאתם רואים, לא מדובר בעלילה הכי חדשנית או מתוחכמת – וזה נהדר. הסרט חסר יומרות לחלוטין וזה אפילו לא משנה שהוא לא מציע עלילה מעניינת, כי הוא מבצע את כל הקלישאות בהמון חן.

אם גדלתם בשנות התשעים, אתם כנראה זוכרים את ג'ים קארי בתור שחקן קומי מבריק שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בסרט הזה הוא מזכיר לנו בדיוק איך הוא הפך לכוכב גדול כל כך – הנוכחות שלו פשוט מחשמלת. נכון שאפשר לקרוא את דמות הנבל כביקורת על הקומפלקס הצבאי והשימוש של ארה"ב בטכנולוגיית רחפנים, אבל דוקטור רובוטניק הוא לא באמת נבל עם אידאולוגיה מורכבת או אפילו סיפור רקע עצוב. הוא פשוט איש (או רובוט? או חייזר?) שנהנה להיות רשע, ומביא לזה את כל שמחת החיים שאפשר. הסיידקיק שלו, מר סטון (לי מג'דוב) הוא איש יבש ורציני שנותן קונטרה נחוצה לאקסצנטריות הפראית של דוקטור רובוטניק ומדגיש אותה. הוא רק אחד מקאסט שלם של דמויות שלא ממש מתעלות לרמה של ג'ים קארי, אבל עושות עבודה מצוינת. בן שוורץ מצחיק למדי, ונכון שהוא לא ממש מביא עומק רגשי לדמות של סוניק, אבל מי בכלל צריך עומק רגשי בדמות כמו סוניק. ג'יימס מרסדן הוא מהשחקנים האלה שנראים טוב מדי לטובתם האישית. בסדרה בשבילי אתם מתים הוא כבר הראה שאם מוציאים אותו מהתפקידים התומכים והשטחיים הוא יכול להיות שחקן מצוין, אבל הוא עדיין כריזמטי להפליא בסוניק, גם אם הסרט הזה הוא לא מה שיביא לו הכרה בתור שחקן רציני. אדם פאלי, בתפקיד הפקוד של טום במשטרת גרין הילס, משחק דמות בסיסית להפליא בצורה מצחיקה למדי. אשתו של טום, מאדי (טיקה סאמפטר), היא ההפתעה הגדולה בסרט לדעתי, וזו הפתעה לטובה. הייתי מצפה ממנה להיות דמות רצינית שמנסה לעצור את ההשתוללות סביבה, כנהוג בסרטים מהסוג הזה, אבל למעשה היא אישה מקסימה וחכמה שסומכת על שיקול הדעת של בן הזוג שלה ומשתפת איתו פעולה. זה פשוט מצחיק, בקטע עצוב שכזה, כמה מרענן לראות בקולנוע זוג נשוי שבאמת חולק אהבה ואמון.

הפיל שבחדר, בהקשר של הסרט הזה, נקרא קוויקסילבר. בסרט אקסמן: העתיד שהיה אוון פיטרס גילם את הדמות מהקומיקס שכוח העל שלה, כמו של סוניק, הוא מהירות. הסצנה שבה שיר סמלי מתנגן והזמן כמו עומד מלכת כשקוויקסילבר זז מהר סביב האנשים הקפואים באוויר, מסיט קליעים ממסלולם ומנטרל את הרעים, הייתה השיא המובהק של הסרט הבינוני ההוא. פוקס בעצמם ניסו לשחזר את הקסם שלה בסרטי האקסמן הבאים, בהצלחה פחותה. ואי אפשר להתכחש לעובדה שיש בסוניק הסרט סצנות שיותר מדי מזכירות את אותו רגע אגדי. אבל כל עוד לא אכפת לכם ממקוריות יותר מדי, האקשן בסרט מספק. לדוקטור רובוטניק יש גאדג'טים משונים ומעניינים שמשחקים על הגבול בין היצירתי לנדוש, אבל בהחלט משעשעים. סוניק רץ מהר ולפעמים הופך לכדור, וזה בסך הכל מה שסוניק צריך לעשות, אז אני מרוצה. העולם של הסרט לא ייחודי כל כך – רובו המוחלט מתרחש על כדור הארץ, ואין לסרט חזון ייחודי של העולם שלנו. הסצנה היחידה שמעניינת מבחינה ויזואלית היא של דוקטור רובוטניק במעבדה שלו, וזה בהחלט מפצה על שאר הסרט. בסך הכל, זה סרט לא מתוחכם, לא מהפכני, אבל כיף לאללה.

זה לא נחמד במיוחד להגיד "אמרתי לכם" אבל היי, אמרתי לכם. כבר כשיצא הטריילר הראשון (כן, כן, לפני העיצוב מחדש של הדמות) אמרתי שסוניק נראה כמו אחלה סרט, ואפילו נראה טוב יותר מהבלש פיקאצ'ו. ההשוואה בין שני הסרטים מתבקשת, וכנראה כבר שמעתם אותה, כי שניהם מבוססים על משחקי וידאו ועוסקים ביצור אנימציה פרוותי וקטן שלא מפסיק להריץ בדיחות. אחרי הצפייה בהבלש פיקאצ'ו כבר היה לי ברור שהתחרות נגמרה, כי יותר גרוע ממנו קשה להיות. אבל סוניק לא הסתפק בלנצח במירוץ, אלא גם פתח פער עצום על המתחרה. הבלש פיקאצ'ו הוא סרט שלא הצליח להחליט באף שלב איזה סרט הוא רוצה להיות, והכוח המיוחד של סוניק הסרט הוא שהוא ההיפך הגמור ממנו – הוא יודע בדיוק מי הוא, והוא רץ עם זה עד קו הסיום.