דוברי המתים שבינינו

בספר קול למתים, ספר ההמשך להמשחק של אנדר, אנחנו לומדים על דת חדשה שהתפתחה בהשראת הספר שכתב אנדר וויגין, ב-3000 השנים שחלפו בין עלילת המשחק של אנדר לקול למתים. ההגדרה שלה כדת לא לגמרי מדויקת. מצד אחד, היא לא כוללת הסברים על טבע העולם, אלים, חוקים או התארגנויות קבועות. מצד שני, היא מבוססת על ספרים שרבים מחשיבים כספרי קודש, מתקיימת סביב טקסים והכוהנים שמבצעים אותם, והמאמינים בה מנסים לחיות לפי העקרונות שהיא מציבה: עקרונות של חמלה, הבנה, כנות ואמירת אמת. הטקסים, שאלו שמבצעים אותם מכונים דוברי מתים וזוכים למעמד מוגן של אנשי דת, מתרחשים לאחר שמישהו הולך לעולמו. לבקשת קרוביו של המת, הדובר לומד על חייו ומספר לקהילה שלו את סיפורו. בהספדים האלה לא משמיטים פרטים או מייפים את המציאות. דובר המתים מספר את הסיפור כולו. הוא חושף את המעשים הטובים והרעים שעשה המת, ובעיקר את הסיבות וההקשרים למעשים שלו. השמיעה לא תמיד קלה או נעימה, ולגילוי האמת יכולות להיות השפעות מרחיקות לכת על הסביבה, אבל המטרה שלו היא לתת כבוד אחרון למת. בהספדים רגילים אפשר להחמיא וללטש או לגנות ולהתנער. לרומם את מושא הדברים למעמד של קדוש או להוריד אותו למעמד של מפלצת. אמנם הרבה פעמים יהיה מי שינסה לאזן הספד חיובי כשהוא מזכיר דברים רעים שעשה המנוח, ולהיפך, אבל מה שדוברי מתים עושים הוא יותר מזה. הם לא רק מראים את כל הצדדים של האדם, אלא מוסיפים לו עוד מימדים. הם מספרים על המעשים משני הכיוונים, ומוסיפים את מה שנמצא מתחתיהם – הרקע והסיבות. זה מה שמאפשר להם להציב את המת בדיוק במקום שאליו הוא שייך. לחשוף את האנושיות שלו, על הפגמים והחולשות שהיא מביאה איתה. הם מראים שבין אם המת עשה דברים טובים, רעים, או גם וגם – הם לא היו סתם מעשים, אלא תוצאות של רשת מורכבת של נסיבות. דובר מתים נותן לאדם מעמד של אדם, וזה המעמד שמגיע לו.

על כל הדברים האלה אני חושבת כשאני חושבת על הדמויות שמככבות ביצירות שאני אוהבת, שמעניינות אותי ושגורמות לי לחשוב. דמויות כמו רבקה באנץ' בסדרה האקסית המטורפת או ג'ודית פורד בפודקאסט המוזיקלי 36 שאלות. הדמויות האלו עושות דברים רעים. מעשים שאי אפשר לעודד אותם בשום אופן. אלה לא דמויות של נבלים רגילים. הן לא גונבות או רוצחות. הדברים המפוקפקים שהן עושות בדרך כלל קורים ברמה הבין-אישית. בדרך כלל מדובר בשקרים ומניפולציות שהדמות מפעילה על הסובבים אותה. כצופים או קוראים, ברירת המחדל שלנו היא שיהיה לנו אכפת מהדמות הראשית בכל יצירה ונרצה בטובתה. חלק מהאנשים שנתקלים ביצירות האלה מרגישים שזה יוצר בהם דיסוננס – מצד אחד אנחנו מרגישים צורך להיות "בעד" הדמות הראשית, ומצד שני אנחנו מבינים שהמעשים של אותה דמות הם לא משהו שאנחנו יכולים לתמוך בו. זה יכול ליצור אפילו כעס על היוצרים שמנסים להוביל אותנו להיות אמפתיים כלפי מעשים שלא היינו מוכנים לסבול בחיים האמיתיים.

כשהיוצר מתאר את הרקע השלם שהוביל למעשים של הדמות – הדרך שבה היא גדלה וחונכה, הנסיבות שהובילו אותה למקום שבו היא נמצאת, המצוקה שהיא מנסה לפתור – זה לא אומר שהוא בהכרח מצפה מאיתנו לסלוח. אנחנו אף פעם לא מחויבים לסלוח על מעשים שלא ייעשו. מה שהיוצר רוצה מאיתנו, ומה שאנחנו צריכים לשאוף אליו, הוא הבנה. תפקידנו פה הוא לא לשפוט את ההחלטות של הדמות, אלא רק להבין אותן. כשאנחנו מתאמנים על היכולת להפנים מה גורם לאנשים לעשות את מה שאנחנו עושים, אנחנו מפתחים יכולות שישמשו אותנו גם בחיים האמיתיים. קודם כל אנחנו עוזרים לעצמנו להבין למה האנשים סביבנו שאיתם יש לנו קונפליקטים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, וזה עוזר לנו לפתור את הבעיות שלנו מולם. וכשאנחנו מבינים מה המסלול שמוביל אדם לפגוע באחרים אנחנו יכולים לזהות כשאנחנו נמצאים עליו ולחפש דרך לשנות כיוון. הדמויות שהזכרתי נמצאות על הגבול שבין הבנה לאמפתיה, אבל את התובנה הזו אפשר ליישם גם כלפי דמויות שעושות מעשים חמורים יותר וגם כלפי אנשים אמיתיים ולא בדיוניים. התוצאה היא אותה תוצאה – ההבנה עוזרת לנו לנטרל את ההתנהגויות הבעייתיות ולמנוע הישנות שלהן.

ברגע שאנחנו רואים את כל התמונה, הבחירה האם לשפוט את הדמות לזכות או לחובה היא שלנו. כל אחד מאיתנו עשוי לשפוט את אותה דמות בצורה שונה. זה עשוי להיות מושפע מהיכרות שלנו עם אנשים שהתנהגו כמו הדמות, או מהזדהות שלנו עם הדמות והמעשים שלה. אף דמות לא זכאית לאמפתיה שלנו, אבל אנחנו מחלקים אותה בכל זאת, גם אם לא לכל אחת. אנחנו מחליטים איפה לשים את הקו ומי ראוי לרגשות החיוביים שלנו. גיליתי שאצלי לעיתים קרובות גילויי אמפתיה וסלחנות יהיו כלפי דמות שאני מזהה שפוגעת בעצמה לא פחות משהיא פוגעת באחרים. דמות שמסתובבת לה בעולם חסרת דאגות בזמן שהיא מרסקת את הרגשות של האנשים סביבה, לרוב לא תזכה לאמפתיה ממני. דמות שפועלת מתוך דפוסים הרסניים ופוגעת באחרים, אבל לא פחות מכך מחבלת ברגשות של עצמה, יהיה לי קל יותר לאהוב למרות הכל. דמות כזו לא רוצה לעשות את מה שהיא עושה. למה שתרצה, אם היא קורבן של המעשים שלה? היא פשוט לא יודעת לעשות שום דבר אחר. עם דמות כזו אני יכולה להזדהות, ועל דמות כזו אני יכולה לרחם. זו רק ההעדפה האישית שלי. אנשים אחרים אולי לא יראו בזה סיבה מספקת לחלק מהאמפתיה שלהם לדמות, וזה לגיטימי באותה מידה. הבנה היא מה שהדמות זכאית אליו, אמפתיה ניתנת לה לפנים משורת הדין.

מהבחינה הזו, אני רואה סופרים ותסריטאים כדוברי מתים. זה לא נכון לגבי כל היוצרים, אבל לפחות חלקם מנסים לעשות בדיוק את מה שממשיכי דרכו של אנדר וויגין עושים. הם מספרים את כל הסיפור. את המעשים הטובים, את המעשים הרעים. את האמונות והקשיים שמובילים מישהו לעשות את מה שהוא עושה. הם לא שופטים, והם לא מנסים להשפיע על השיפוט שלנו באף דרך. הם רק מספרים את האמת. ולא רק את האמת הטריוויאלית, הפרטים היבשים של המעשה. הם מסבירים את האמת העמוקה שעומדת מאחוריו. הם לא תמיד נשארים בסביבה כדי להגיד לנו מה לחשוב על זה ולעזור לנו להתמודד עם ההשלכות של ההבנה הזו. זה לא התפקיד שלהם. הם באים לספר סיפור, והם עוברים הלאה לסיפורים אחרים, לחלוק כמה שיותר מהאמת הזו שניתן. האמיתות שהם מספרים עליהן הן בדיוניות. הם לא משמשים כדוברי מתים עבור אנשים שמתו אלא עבור כאלה שמעולם לא חיו. אבל זה לא עושה את האמיתות שעליהן הם מדברים פחות משמעותיות. האפקט שלהן עלינו קיים בכל מקרה, וההתמודדות שלנו איתן מעידה עלינו. בעזרת הסיפורים האלה אנחנו מתרגלים לחשוב על אנשים כעל לא יותר ולא פחות מאנשים. אנשים עם מניעים אנושיים ופגמים אנושיים. בעזרת הסיפורים האלה אנחנו מגלים מתי אנחנו סולחים, מתי אנחנו מסתפקים בלהבין, ומתי אנחנו מיישמים את הלקחים.