ב ,

ביקורת: מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי

Same same, but different

למרות אהבתי הגדולה לסרטי מד"ב, יצא לי לראות את הטרילוגיה המקורית של מלחמת הכוכבים בפעם הראשונה רק לפני שנתיים, קצת לפני יציאת הסרט השביעי בסדרה. אז הנה דעה לא פופולרית: לדעתי תקווה חדשה הוא הסרט הטוב מביניהם. לא שהאימפריה מכה שנית הוא סרט רע, אבל פחות התחברתי אליו. אז דארת' ויידר אבא של לוק, ביג דיל! בזמן שהסרט האמצעי בטרילוגיה הרגיש יותר מדי "אפל יותר, בוגר יותר" והשלישי נטה דווקא לכיוון הקומי, גדולתו של הסרט המקורי היא היכולת שלו לאזן את הטון בין דרמטי לקליל. והרי בדיוק בזה עוסקים הסרטים האלה, לא? האיזון בין קיצונים.

מה שאחרוני הג'דיי הזכיר לי יותר מהכול הוא פרק מאוד ארוך של משחקי הכס (רק בלי אלימות גרפית וגילוי עריות). יש מספר קווי עלילה שמתרחשים במקביל – ולעתים מצטלבים – כשהסרט כל הזמן מקפץ ביניהם. המורדים, תחת הנהגתה של הגנרלית ליאה (קארי פישר המנוחה), ממשיכים את מאבקם במסדר הראשון המרושע. באותו מסדר, קיילו-רן (אדם דרייבר) נמצא בקונפליקט עם עצמו. בינתיים, ריי (דייזי רידלי) מצאה את הג'דיי האגדי לוק סקייווקר (מארק האמיל) ומנסה לשכנע אותו לחזור מהבידוד שכפה על עצמו כדי להיות סמל המאבק של המורדים. פין (ג'ון בוייגה) פוגש דמות חדשה בשם רוז (קלי מרי טראן) ויוצא איתה למשימה מסוכנת. ויש עוד לפחות שבע דמויות נוספות שמופיעות ולא הזכרתי. מצד אחד, הפיצול הזה מאפשר לנו לגלות מקומות חדשים ומעניינים בגלקסיה הגדולה הזאת, אך כל הקפיצות האלה גורמות לסרט להרגיש הרבה יותר עמוס משהוא אמור להיות. באחת הסצינות שתי דמויות מציגות את עצמן זו לזו ורק אז הכה בי שהן אכן לא נפגשו מעולם.

הסרט שם דגש מפתיע ומעניין על בעלי החיים השונים ברחבי הגלקסיה, ואני בקלות כבר יכול לדמיין את הספין-אוף חיות החלל והיכן למצוא אותן, או גרסת פוקימון גו של הסרט. אין להן תפקיד משמעותי במיוחד. אפילו הפורגים הפרוותיים שהוצגו בטריילר נמצאים כאן בעיקר כדי שהצופים הצעירים ינדנדו להורים שלהם לקנות להם בובה כזאת אחרי הצפייה. ועדיין, זה עוזר ליקום הזה להרגיש יותר גדול ושיש בו מעבר לבני-אדם ורובוטים. מעבר לעיצובים השונים והיפים של החיות, באופן כללי זה כנראה הסרט הכי יפה ויזואלית שקיבלנו בפרנצ'ייז. הצבע הבולט לאורך הסרט הוא אדום, שהניגודיות שלו מול הלבן גורמת לסיקוונס של קרב בכוכב מכוסה מלח להיראות יפהפה.

הכוח מתעורר של ג'יי ג'יי אברהמס היה סרט מהנה למדי, אבל הוא הרגיש כמו רימייק מודרני של הסרט המקורי, שנשען יותר מדי על נוסטלגיה וניסיון לרצות את המעריצים. במקום לקחת את הסדרה קדימה, אברהמס ביים את הסרט כשמבטו מופנה אל העבר. לכן דיסני עשו בשכל כשהעבירו את המושכות לידיו של ריאן ג'ונסון (הבמאי של לופר, מסרטי המד"ב הטובים של העשור הנוכחי). הסרט הזה מרגיש כמעט לחלוטין כמו סרט של במאי עם חזון. ג'ונסון לא רצה לעשות עוד רימייק, אלא לסטות קצת אל מחוץ לתבניות המוכרות של הפרנצ'ייז, ביותר מדרך אחת. הוא משלב הומור באופן שלועג גם לפומפוזיות והפאתוס שהסרטים נופלים אליהם לפעמים, גם לדברים מסוימים שאברהמס "תקע אותו איתם" מהסרט האחרון וגם למעריצים שבילו את השנתיים האחרונות בלחשוב על אלף ואחת תאוריות. השינוי הזה עשוי לגרום להרבה גבות מורמות אצל מעריצים אדוקים, אבל אני לא חושב שג'ונסון מנסה לזלזל בהם, אלא בא להראות שאפשר גם אחרת.

ובכל זאת, לא סתם כתבתי שהסרט "כמעט" מרגיש כך. עם כל הרצון הטוב של ג'ונסון לגוון קצת, כן יש תחושה שהוא קיבל הנחיות מהאנשים שמושכים בחוטים. אחרוני הג'דיי הוא לגמרי "סרט אמצע" שלא יכול לעמוד בפני עצמו. בסופו יש תחושה שהוא נועד רק כדי להביא את הדמויות מנקודה א' לנקודה ב', ושהסיפור יסתיים באמת רק בסרט שיחתום את הטרילוגיה. לצערנו, את אותו סרט יביים, שוב, ג'יי ג'יי אברהמס. הוא רחוק מלהיות במאי רע, אך אחרי הניסיון הברור של ג'ונסון לסטות מן הנתיבים המוכרים, פירוש חזרתו של אברהמס עשוי להיות שכל זה היה לשווא ואולי היה עדיף ללכת על במאי אחר.

באופן הולם, אחרוני הג'דיי הוא סרט ששומר על איזון. הוא שונה מסרטים אחרים בסדרה, אבל לא באמת מפתיע או פורץ דרך. הוא יודע להיות דרמטי כשצריך, אבל גם מנטרל רגעים מלודרמטיים בעזרת הומור. קורים בו דברים מגניבים וחשובים, אבל גם כאלה שהיה אפשר לחתוך, כמו סצינה בקזינו שמרגישה כאילו הגיעה מסרט אחר לגמרי. בשנה שהביאה עמה לא מעט אכזבות קולנועיות, אחרוני הג'דיי מספק את הסחורה, על אף מגרעותיו. אבל תקווה חדשה עדיין יותר טוב.

תגובות

טוען...

תגובות

דוברי המתים שבינינו

דיסני, פוקס, ועסקי השעשועים