ביקורת: האחים סופר מריו

חשוב לפתוח ולהגיד שהסרט האחים סופר מריו עושה משהו מדהים, וזה לספר את הסיפור שלו בתשעים דקות בלבד. נכון שמדובר בסרט לילדים וזה עדיין הזמן הסטנדרטי לסרטים בז'אנר, אבל עדיין הופתעתי לטובה וראוי לציון במיוחד כשזה מצליח. לא כדי שתצאו מהאתר עכשיו אבל ספוילר לשורה התחתונה – היה כיף. לכל מי שמכיר את הגרסה הקודמת שניסו לעשות למשחק בקולנוע ב1993 אני קודם כול רוצה להציע את תנחומיי, ודבר שני הסירו דאגה מלבכם – זה לא זה. 

הסרט נפתח ב"עולם האמיתי", בברוקלין ניו יורק שבה צמד האחים השרברבים מריו ולואיג'י בדיוק יוצאים לדרך חדשה עם עסק משלהם ופרסומת נוצצת ומלאת מבטא איטלקי כבד. למזלנו, זהו רק שטיק לפרסומת הפיקטיבית שגם צוחקים עליה בתוך הסרט עצמו, ובשאר הזמן אנחנו שומעים את מריו (כריס פראט) ולואיג'י (צ'ארלי דיי) במבטאים אמריקאיים גנריים. אחרי אקספוזיציה לא רעה שכוללת חצי סיקוונס גנוב מעולמן הסודי של חיות המחמד וסצנה נהדרת שהיא מחווה לשלבים של מריו (והיא כנראה אחד הדברים האהובים עליי בסרט) מתחילה העלילה שבה האחים נשאבים בטעות לעולם שאנחנו מכירים מהמשחקים ומתפצלים לממלכות שונות.

הסרט מציג עלילה פשוטה להחריד: באוזר, שליט הממלכה האפלה, מנסה להשתלט על כל העולמות והממלכות הקיימות. ממלכת הפטריות הבאה בתור ומריו, שחובר לנסיכה פיץ' (אניה טיילור ג'וי) רק רוצה להתאחד עם אחיו האבוד (וכן, גם לנצח את הרעים בדרך, אבל זה לא שהוא גיבור או משהו כזה). אל המסע מצטרף גם טואוד (קיגן מייקל קיי) והם יוצאים לאי הקופים כדי לנסות לגייס את הצבא שלהם במטרה להגן על הממלכה. כדי שמלך הקופים יסכים למהלך, מריו נשלח להילחם בבנו, דונקי קונג (סת' רוגן). יש פה הרפתקה קלאסית עם מכשולים שכולם מושאלים מהמשחקים של נינטנדו. לא צריך להכיר את המשחקים כדי ליהנות, אבל יש מספיק דברים אייקוניים במורשת הפרנצ'ייז הזה שאפילו אדם ללא ניסיון משחקי כמוני יכול ליהנות מהנוכחות שלהם בסרט. אני בטוחה שיש עוד רפרנסים שפספסתי, אבל זה ממש לא פגע בהנאה שלי.

הסרט מצחיק, מאוד. אני לא בטוחה למה הופתעתי כל כך, אבל הדמות המצטיינת היא באוזר בגילומו של ג'ק בלאק, שהוא גם הדמות בעלת הקשת העלילתית המעניינת ביותר והאופי העגול ביותר – וכמובן, העובדה שג'ק בלאק הוא השחקן הכי מוצלח מכל קאסט המדובבים עוזרת לעניין. כיאה לסרט שכולו כיף המבוסס על משחקים ללא עומק עלילתי, עיצוב העולם הוא הדבר שהכי בולט לטובה. הכול צבעוני ומרגש, יש כל הזמן אקשן והביטים המוזיקליים אומנם קצת ממוחזרים לפעמים, (באמת היינו צריכים עוד סרט עם Holding Out for a Hero או שזה פשוט סעיף חובה לסרטים של אילומיניישן?) אבל בסך הכול זה זורם.

יש כמובן טיזר להמשך וסצנה אחרי הכתוביות, אני מרשה לעצמי להיות קצת אופטימית ולהגיד שאני מניחה שמהר מאוד הסרט הזה יהפוך למפלצת של סרטים, סדרות ומרצ'נדייז, אבל אולי בדרך נקבל עוד איזה סרט או שניים מוצלחים וכיפיים, אפילו שנצטרך לסבול את הדיבוב הדבילי של כריס פראט והצחוק של סת' רוגן.