ביקורת: באטמן

אתחיל עם מחמאה לבאטמן החדש, והרגעה בשביל צופים שאולי חוששים כמו שאני חששתי לפני הצפייה: הסרט החדש של הגיבור בשחור סוף סוף חוסך מאיתנו את סיפור האוריג'ין של הדמות. אין בילוי באופרה עם ההורים, אין החלטה תמוהה לעבור דרך סמטה אפלה, אין שודד עם אקדח ואין שרשרת פנינים שמתפזרות על הקרקע בהילוך איטי. בדומה לגרסה החדשה של ספיידרמן ביקום של מארוול, הבמאי מאט ריבס (קלוברפילד) והתסריטאי פיטר קרייג החליטו שאחרי מספר גלגולים שונים של הדמות, הקהל כבר יודע למה המיליארדר ברוס וויין – הפעם בגילומו של רוברט "הערפד המנצנץ" פטינסון – החליט להתחפש לעטלף ולהרביץ לפושעים בלילות.

מחמאה נוספת: בסרט החדש, לשם שינוי, יש סיפור בלשי. נשמע קצת תמוה להחמיא על זה, הרי באטמן בכל זאת מכונה "הבלש הטוב ביותר בעולם" והוא משתמש בכישוריו כדי לפתור תעלומות במגוון חוברות קומיקס ומשחקי וידאו. אבל האספקט הזה של הדמות נעדר כמעט לחלוטין מגלגוליו הקולנועיים, שבהם רוב הזמן הוא עסוק במרדפי מכוניות או, כאמור, בלהרביץ לפושעים. הפעם הוא ממש מגיע לזירות פשע, בוחן ראיות, מסיק מסקנות, פותר חידות. ממש כמו, נו, בלש אמיתי.

אוקיי, אולי רוב הבלשים לא פותרים חידות כחלק מהעבודה שלהם, אבל כאן זה בגלל שהנבל שהורג אנשים ומשאיר מאחוריו רמזים עבור גיבורנו הוא איש החידות (פול דיינו). ריבס שאב הרבה השראה מסרטיו של דיוויד פינצ'ר, ספציפית שבעה חטאים וזודיאק, וזה מתבטא היטב אצל הנבל התורן: הוא רוצח אנשים באכזריות ומשאיר אחריו כתבי סתרים שעל הבלשים לפצח. גם המראה שלו משדר "אפל יותר, בוגר יותר": אם ג'ים קארי לבש חליפה צעקנית בצבע מרקר כשגילם את הדמות בשנות התשעים, התלבושת של דיינו היא כמו שילוב של מדי ב' ומסכת בדס"מ.

ברוס וויין של פטינסון הוא בהחלט אחד שלא ראינו עד כה. למעשה, הוא אחד שאנחנו בקושי רואים גם בסרט הזה: כמעט ואין זכר לאישיות המיליונר הנהנתן שראינו בגלגולים קודמים של הדמות. וויין של פטינסון יותר מזכיר ילד סנטר ניהיליסטי מאשר אדם בוגר, הוא מושקע לחלוטין בעבודה הלילית שלו ופולט משפטים כמו "לא אכפת לי מה יקרה לי". זה בהחלט שונה, אבל לא בהכרח לטובה. גם כי אחד הדברים המעניינים בדמויות עם שתי זהויות הוא לראות אותן מנסות לאזן ביניהן, ואת ההשפעות שיש לכל צד על האחר; וגם כי עם כמה שבאטמן נחשב פופולרי ומגניב, לבלות שלוש שעות במחציתו קצת ממצה את עצמו בשלב מסוים, בטח בהתחשב בכך שלצד הזה של הדמות פטינסון לא מביא שום דבר חדש או מעניין. יוחזר באטפלק לאלתר.

גם שחקני החיזוק שלו לא מרשימים במיוחד. זואי קרביץ מגלמת את קאטוומן, שרוצה להסתנן לעולם התחתון כדי לברר מה קרה לחברתה, והמסלול שלה ושל גיבורנו נפגשים. אבל הסיפור שלה לא כזה מעניין והאינטראקציות שלה עם פטינסון כתובות רע ויש להם אפס כימיה. ג'פרי רייט נכנס לנעליו של הסמל גורדון, ובעיקר גרם לי להתגעגע לגארי אולדמן, שהתעלה עליו בפער. פול דיינו משכנע בהתחלה בתפקיד הנבל המאיים, אבל המערכה השלישית נותנת לדמות שלו צד חדש שאי אפשר שלא לצחוק ממנו, והוא מנטרל כל תחושת אימה שהטיל עד כה. תצוגת המשחק המהנה היחידה בסרט היא זאת של קולין פארל בתפקיד הפינגווין, תחת איפור כבד. בכיף הייתי צופה בסדרת ספין-אוף שמתמקדת בו, בלי עטלפים ובלי חתולות.

וכן, קראתם נכון קודם, באטמן נמשך שלוש שעות והוא לחלוטין לא מצדיק אורך כזה. יש קטעים שמרגישים מעט רפטטיביים, וקצת יותר מדי דמויות שאת חלקן היה אפשר להשאיר על רצפת חדר העריכה. הסרט הצליח לעניין אותי במשך רובו, אבל כשהייתי כבר מוכן שהתעלומה תיפתר ויגיע העימות הסופי, התחוור לי שיש עוד שעה שלמה. וזאת שעה אחת יותר מדי, שבה מגדל הקלפים שהסרט בנה עד כה בזהירות ממש מתחיל להתערער בגלל סצנת שיא ביזארית ומאולצת וסצנה אחרת שעושה טיזינג להמשך פוטנציאלי וגרמה לעיניים שלי להתגלגל לאחורי ראשי. הסרט לוקח השראה מסיפורי באטמן כמו The Long Halloween – שהם בהחלט ארוכים ומפותלים ומצריכים לא מעט זמן מסך – והייתי שמח לראות עיבודים שלהם. אבל אולי עדיף לעשות את זה בתור סדרה של שמונה פרקים מאשר לנסות לדחוס הכול בסרט אחד ארוך.

בנוסף להיותו ארוך מדי, הסרט גם מאוד חדגוני. ואני לא מדבר רק על המראה האחיד והלא מעניין של גות'האם (עכורה וגשומה, בעיקר), אלא על זה שאין בסרט שום חלק שמתבלט לעומת האחרים, שום ספקטקל. יש כמה סצינות שמבוימות היטב וכמה שוטים יפים ויזואלית, אבל כבר ברגע שיוצאים מהסרט הוא מתחיל לזלוג החוצה מהראש. תצוגות המשחק, האקשן, הכתיבה – הכל נע בין סביר לנשכח. איכשהו, הסרט שמביא לנו הכי הרבה זמן מסך של באטמן לא מצליח להכניס שום דבר לפנתיאון של איש העטלף. וזה אולי הדבר הגרוע ביותר – אנשים זוכרים גם את סרטי הבאטמן המוצלחים ואת סרטי הבאטמן הגרועים. באטמן החדש הוא פשוט סרט משעמם. האביר האפל? יותר כמו האביר התפל.