ב ,

ביקורת: הפלאש

אחרי 534 שנים, הסרט הזה סופסוף יצא.

הפלאש הוא ללא ספק בין שלושת הסרטים הכי טובים ביקום הקולנועי החדש של דיסי, מה שאומר כלום ושום דבר. בהמשך לשאר סרטי המולטיוורס של התקופה האחרונה, הפלאש משתמש בנושא בצורה טובה ולא לגמרי מופרכת. בארי אלן, הפלאש (עזרא מילר) הוא בחור צעיר בן כ-30 שעבר טרגדיה איומה כשהיה ילד: אמא שלו נרצחה ואבא שלו הורשע באותו רצח ונכנס לכלא על לא עוול בכפו. כתוצאה מכך בארי גדל בלי הוריו ועם ניסיונות חוזרים ונשנים לזכות את אביו, עד שתאונה לא סבירה נתנה לו מהירות על. מפה לשם הוא מצא את עצמו חבר של כמה אנשים מפורסמים בקטנה כמו באטמן, וונדרוומן, סופרמן ונו, ליגת הצדק. חבל שבחייו הפרטיים הוא חנון ללא חברים ועם קריירה מדשדשת.

הסרט נפתח בעוד יום סטנדרטי לבארי: הוא מאחר לעבודה, נקרא לעזור לבאטמן (בן אפלק), לכסח כמה רעים ולהציל אזרחים ולחזור הביתה לחיות בודד ועצוב בעולם. מה ששונה ביום הזה הוא שלמחרת יש ערעור במשפט של אבא שלו, וגם הטכנולוגיה של ברוס לא הצליחה למצוא ראיות חדשות. מתוסכל ועצוב בארי רץ ממש ממש מהר ומגלה שהוא יכול לחזור בזמן. בצעד נואש (ודומה לעלילת אירוע הקומיקס ״פלאשפוינט״) הוא מחליט לחזור אל העבר ולגרום לשרשרת אירועים שתמנע מאמא שלו מלהירצח, בלי להפריע יותר מדי לרצף הזמן חלל; ולכן, כמובן, דברים משתבשים. אני רוצה רגע להתנצל על פרטי עלילה שאדבר עליהם – כל מה שיוזכר בהמשך סופר לנו כבר במסע הקידום של הסרט, אבל מי שזה מפריע להם מוזמנים לדלג לפסקה האחרונה.

בארי בכלל לא חוזר לזמן שלו, אלא כמה שנים אחורה, ולציר זמן מקביל שבו ההורים שלו חיים ומאושרים ובארי של היקום השני הוא סתם אדם מוזר בלי כוחות. ולא סתם, הוא מגיע בדיוק ליום שבו גנרל זוד (מייקל שאנון) מנסה לפלוש לכדור הארץ. בארי, שזוכר את עלילת איש הפלדה, מנסה להיעזר בברוס כדי למצוא את קלארק קנט ולעזור לו להביס את הגנרל, למנוע את הפלישה שלהם לכדור הארץ ולהציל כמה שיותר אנשים חפים מפשע. אבל כשהוא מגיע לאחוזת וויין, הברוס שמחכה לו שם הוא לא מי שהוא מכיר, אלא מייקל קייטון בהופעה נפלאה המשחזרת את גרסת באטמן שלו משנות התשעים. גם קלארק הוא לא בדיוק קלארק, אלא קארה (סשה קאייה), והחבורה הזאת צריכה להגן על כדור הארץ (ואולי לתקן את ציר הזמן, פרט שולי).

עבודת המשחק של כל השחקנים הראשיים ראויה לציון. מייקל קיטון אומנם מבוגר מדי לתפקיד אבל נראה שהוא נהנה במיוחד לחזור לדמות האייקונית, עזרא מילר בתפקיד הכפול נפלא.ה וכיפי.ת.1 הדיאלוגים בין שני הבארים זורמים ומצחיקים (ובכלל יש בסרט לא מעט הומור שאשכרה עובד) וקארה גם ממש בסדר. בניגוד אליהם, מייקל שאנון בתפקיד גנרל זוד קצת נראה כאילו מישהו איים עליו באקדח שלוף שיגיע להגיע לסט והוא בא לאיזה שעתיים רק כדי לסמן וי. מעבר להם יש כמה הופעות אורח שגם הן חגיגה ליקום הקולנועי ונעשו בטוב טעם (כולל הופעה אחת שסוגרת פינה נפלאה לגיק הממוצע). בניגוד לשבחים האלה נראה שמחלקת האפקטים של דיסי שבתה, כי ה-CGI בסרט הוא באמת אחד הדברים הכי מחורבנים שראיתי. אין שום תירוץ לכך שסרט ייראה כל כך רע עם רמת הטכנולוגיה הנוכחית והתקציבים שיש לסרטים האלה.

בסופו של דבר, זה סרט כיפי שאני ממליצה לראות, אבל אפשר גם לחכות לצפייה ביתית. אין הצדקה אמיתית לאורך הסרט (שעתיים וארבעים), אבל ברובו הוא עובד. הדבר החשוב הנוסף שיש לי להגיד הוא שאין שום סיבה להישאר לסצנה שאחרי הכתוביות. אני לא זוכרת מתי הייתה תוספת כה מיותרת לסרט, והיא מאפילו יותר גרועה ממה שהיה בספיידרמן: השיבה הביתה.

הערות שוליים

  1. וזה לא כדי להצדיק את ההתנהגות המזעזעת של מילר. לא ברור איך אחרי כל הפשעים האלימים שביצע.ה בשנים האחרונות עוד לא בעטו אותו.ה מהוליווד.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: אלמנטלי

ביקורת: אסטרואיד סיטי