ביקורת: מלך האריות

אני לא מתכוונת לפתוח את הביקורת בתיאור הקשר האישי שלי למלך האריות מ-1994. אני ילדת שנות התשעים, אז מובן מאליו שבבית הוריי הייתה קלטת וידאו של הסרט והיא הייתה בשימוש תדיר, שהחשיפה הראשונה שלי לקונספט של מוות הייתה כשסימבה לא מצליח להעיר את מופסה, ושלכבוד בת המצווה שלי החברות שלי כתבו שיר למנגינת משתגע כבר מלך להיות. יש לי רגשות נוסטלגיים גם כלפי שני סרטי ההמשך, אבל כל זה לא מעניין במיוחד. כולם אוהבים את מלך האריות, ככל הנראה הקלאסיקה האגדית ביותר של דיסני ואחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר בכל הזמנים, ואני לא שונה. אנחנו פה כדי לדבר על מלך האריות החדש – שאי אפשר לקרוא לו עוד רימייק לייב אקשן של דיסני כי הוא בכלל רימייק באנימציה ממוחשבת היפר-ריאליסטית – ואתם צריכים לדעת מראש שאני אשווה אותו לאהבת הילדות שלי, כי אי אפשר שלא.

תיאור העלילה עשוי להישמע לכם מוכר אז אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה, אבל הסיפור הוא כזה: מופאסה הוא המלך של כמה קילומטרים רבועים באפריקה, והוא במקרה גם אריה. לו ולאשתו סראבי (ואם מפריע לכם שהאריות מונוגמיים, חכו שהם יתחילו לדבר) נולד גור שמקבל את השם סימבה ואת המקום הראשון בתור למלוכה. אחיו של מופאסה, סקאר, משתף פעולה עם הצבועים שחיים מחוץ לממלכה כדי לנסות להרוג את סימבה ואת חברתו נלה, אבל לאחר שמופאסה מציל אותם סקאר מחליט להיפטר קודם כל מאחיו. הוא מצליח להרוג את מופאסה, וסימבה, שמשוכנע שהוא עצמו גרם למותו של אביו, בורח מארצו ועובר לחיות עם טימון ופומבה, הזוג שכבר בשנות התשעים הוכיח שאבא + אבא = משפחה.

ג'ון פאברו, הבמאי של הסרט החדש, הוא בחור די עסוק. רק השנה הוא הפיק את הנוקמים: סוף המשחק, הוציא תוכנית בישול משלו בנטפליקס, הופיע בתפקיד די גדול בספיידרמן: רחוק מהבית ופיתח סדרה בעולם של מלחמת הכוכבים שתעלה בשירות הסטרימינג החדש של דיסני. למרבה המזל לא הייתה לו הרבה עבודה על מלך האריות, כי ההחלטה היחידה שמישהו קיבל בנוגע לסרט היא לעשות את הכל בדיוק כמו בסרט המקורי. הסרט הוא פשוט שחזור מדויק לחלוטין של הקלאסיקה המצוירת. העלילה והדיאלוגים זהים ב-90% לסרט הקודם, וכל שוט הוא שחזור של שוט קיים. בעיקרון, מלך האריות מ-2019 הוא הסרט עם הסטוריבורד הכי מפורט ומושקע בעולם. בגלל הדמיון הקיצוני לסרט המקורי, אין מה לדבר הרבה על הסרט בכללי, והדברים שיש להגיד עליו מתחלקים לשניים: מה שנוסף לסרט בגרסה החדשה, ומה שהושמט ממנו.

קודם כל, הסרט החדש ארוך יותר בחצי שעה מהסרט הקודם. מה יש בחצי השעה הזו? הרבה דברים ושום דבר. שוט שבסרט המקורי נמשך חצי דקה ואין בו אף דמויות הפך לסיקוונס ארוך וביזארי להפליא שהוא גם מחווה מוזרה לפורסט גאמפ. סצנה חדשה בסרט מנסה לענות על השאלה שאף אחד לא שאל – איך נלה ברחה מצוק התקווה תחת שלטונו של סקאר. הסרט מנסה להגדיל קצת את התפקידים של שתי הדמויות הנשיות העיקריות מהסרט המקורי, נלה וסראבי, אבל הוא לא עושה את זה בצורה מעניינת במיוחד. כל אחת מהן מקבלת עוד שלוש או ארבע שורות דיאלוג, ובמקרה של סראבי יש שני אזכורים מאד מאולצים בתחילת הסרט לתפקיד שלה כגנרלית של צבא הלביאות. מלבד זה, רוב השורות שלא הופיעו במקור שייכות לטימון ופומבה. הם מקבלים כמה בדיחות חדשות, שרובן נהדרות, והשיר שלהם – האקונה מטטה – הוא היחיד שיש סיבה לצפות בו או להקשיב לו בגרסה החדשה. טימון ופומבה תמיד גנבו את ההצגה אבל בגרסה החדשה שלהם אין להם ממי לגנוב את אור הזרקורים – הם פשוט הדבר המוצלח היחיד בסרט.

חידוש נוסף בסרט הוא כמובן הקאסט שלו. מלבד ג'יימס ארל ג'ונס שחוזר לתפקיד מופאסה (ולא באמת היה צריך להטריח אותו להקליט מחדש את אותן שורות, אפילו אם הוא עשה את זה דרך הטלפון), כל המדבבים בסרט הגיעו אליו היישר מראש מצעדי הפזמונים וטבלאות הרייטינג. את סימבה הבוגר משחק דונלד גלובר והוא טוב בקטעים הקומיים אבל חלש בקטעים הדרמטיים. את נלה הבוגרת משחקת ביונסה ותסלחו לי על חילול הקודש, אבל היא לא מביאה משהו מעניין במיוחד לתפקיד. ג'ון אוליבר כזאזו משעשע, ובילי אייכנר וסת' רוגן כטימון ופומבה (בהתאמה) נהדרים. הבעיה עם כל השחקנים האלה היא שלרגע לא האמנתי שאני מקשיבה לדמויות שלהם ולא להם. הקולות שלהם מוכרים מדי ואולי הייתי יכולה להתמודד עם זה אם היה נראה כאילו החיות הממוחשבות באמת מדברות, אבל זה לא המצב.

יש בסרט גם שיר חדש שנכתב ומבוצע על ידי ביונסה ונקרא Spirit. הוא לא באמת משתלב בעלילה (מכיוון שהיא כבר הייתה כתובה מראש) ופשוט מתנגן ברקע באחד הרגעים הפחות מעניינים של הסרט. אם לא הייתי יודעת מראש שהשיר הזה קיים אולי הייתי חושבת שמישהו באולם החליט להקשיב לגלגלצ בזמן ההקרנה, אבל כנראה שאי אפשר להביא את ביונסה לסרט ולצפות ממנה להסתפק בדואט.

ואחרי שדיברנו על כל מה שיש לסרט לחדש, הגיע הזמן לעסוק במה שאין בו. אז כן, כמה מהשורות האייקוניות והמוצלחות יותר במלך האריות לא עברו לגרסה החדשה, וכן, השיר הכי טוב בתולדות דיסני – נתכונן – קוצר בחצי, המילים שלו שונו, והוא הופשט מכל סימבוליזם נאצי או כוריאוגרפיה בכלל. אבל אני לא מאמינה בלשפוט סרטים לפי מה שהם לא, אז לא אתעכב על זה שרפיקי לא מרביץ לסימבה במקל או שצ'יווטל אג'יפור מדקלם במקום לשיר. אני כן אדבר על דברים קצת יותר קריטיים שהיה נראה לסרט שאפשר פשוט להשמיט.

הדבר הראשון הוא צבעים. צבעים קיימים בקולנוע שלנו רק מאה שנים, ובהחלט אפשר לעשות סרט בלעדיהם אבל לרוב לא כדאי. מלך האריות המקורי היה סרט יפהפה בצבעים עזים, והחיקוי החיוור שלו הוא בדיוק זה – חיוור. הסרט החדש מחויב לפלטת צבעים של חום, אפור וקצת כתום ולא סוטה ממנה ליותר מחמש דקות ברצף. נווה המדבר שבו סימבה חי עם טימון ופומבה נראה נחמד, אבל הוא לא נראה כמו גן עדן שופע וחלומי. במקום הקרנבל הצבעוני והגיאומטרי של משתגע כבר מלך להיות אנחנו מקבלים כמה חיות רצות מצד לצד, ואי אפשר להבדיל בין שוט שלקוח מהשיר הזה לשוט מגלגל החיים על פי המראה. האפקטים בסרט מדהימים והנופים והחיות נראים אמיתיים כמעט כל הזמן, אבל אם הייתי רוצה לראות טבע אמיתי הייתי צופה בנשיונל ג'יאוגרפיק. היתרון של אנימציה על פני צילום הוא שהיא לא מחויבת להיראות אמיתית. היא יכולה להיות עשירה יותר, מסוגננת יותר, אקספרסיבית יותר. דיסני – השם הגדול ביותר באנימציה – פשוט הרשו לעצמם לשכוח מה הפואנטה של אנימציה בכלל ויצרו סרט שאכן מהווה הישג טכני מרשים אבל אין לו שום אופי והבעה.

ואם כבר מדברים על הבעות, צריך לדבר על הבעיה הכי גדולה של הסרט. דיסני שמו לב שכל סרט בעולם – מהקטן ביותר עד הגדול ביותר, מונפש או מצולם, דוקומנטרי או בדיוני – משתמש בהבעות פנים כדי להעביר רגש לצופה, והיו הראשונים שהעזו לשאול האם זה הכרחי. התשובה היא כן. צריך הבעות פנים בסרט כדי שנהיה מסוגלים להבין מה הדמות חושבת, איך היא מרגישה ומה היא מתכננת. בלי זה אי אפשר ליצור הזדהות ואכפתיות אצל הצופה. אבל זה לא ריאליסטי שאריה, סוריקטה או קוף יעשו פרצופים כמו שבני אדם עושים, אז בסרט הזה הם פשוט לא עושים את זה. הפרצוף של סימבה נראה זהה לחלוטין כשהוא משתובב עם נלה וכשהוא מתאבל על מות אביו. המוות של מופאסה בסרט המקורי עדיין גורם לי לבכות, אבל אותה סצנה בחידוש גרמה לי לצחקק, כי הדיסוננס בין מה שאני שומעת – ילד בוכה – למה שאני רואה – פרצוף סטטי של גור אריות – היה מוזר מדי. אם דיסני היו מוצאים דרך לגרום לפרצוף ריאליסטי של חיה להביע רגש בדומה למה שעשו באנימציה קלאסית, התוצאה הייתה סרט מיותר אבל בלתי מזיק. מכיוון שלכל דמות בסרט יש רק הבעה אחת, מלך האריות הוא סרט תמוה, מטריד ובלתי נעים לצפיה.

מלך האריות החדש לא הרס את הילדות שלי. זכרונות הילדות שלי מהסרט המקורי יישארו איתי, ולמרות שההורים שלי מזמן זרקו את קלטות הווידאו ואת מכשיר הווידאו, יש לי מספיק דרכים לצפות שוב בסרט הקלאסי אם רק ארצה. אבל גם לי וגם לקהל שלא גדל על מלך האריות אין לחידוש שום דבר להציע. אני לא אומרת רק שעדיף לצפות בסרט המצויר על פני הממוחשב – אני אומרת שלא כדאי לצפות במפלצת ה-CGI חסרת הנשמה של דיסני בכלל. מה שהופך את הסרט הזה לחסר נשמה זה לא שהוא מהלך מחושב שנועד למקסם רווחים על ידי ניצול הנוסטלגיה שלנו. כל סרט נוצר כדי להרוויח כסף. מה שהופך את מלך האריות החדש לחסר נשמה זה שהוא לא מסוגל לעורר בנו אף רגש תוך כדי שהוא לוקח את הכסף שלנו. בסופו של דבר, למרות מספר רגעים מצחיקים – שחלקם אפילו חדשים – מדובר בסרט שפשוט לא עובד בגלל המחויבות המופרזת שלו לריאליזם. דיסני מעדיפים לספר לנו שהכוכבים הם כדורי גז בוערים ולא המלכים של העבר שמשגיחים עלינו, ודווקא מהם ציפינו לזכור שלפעמים היופי נמצא דווקא בחוסר הדיוק.