ב ,

ביקורת: העיר האבודה

תחזירו את ה-D לכותרת, פחדנים

כשמתחילות להיות פמיניסטיות, אחד הדברים שהכי מתסכל להתמודד איתם הוא החוסר במדיה שווה ומוצלחת שלא תפוצץ פיוזים. כל הבדיחות הטיפה-סקסיסטיות, טיפה-טרנספוביות, טיפה-מביישות שמנות וגוף וכל מה שאפשר לבייש (ואפשר הרבה) פוגעות כמו טיפות גשם קטנטנות שמצטברות לתחושת רטיבות קלה ודוחה שקשה להתנער ממנה. הפתרון שמוצע בדרך כלל לבעיה הזאת הוא לכבות את המוח – פשוט ליהנות בלי לחשוב על התוכן שצרכנו ולהגיד תודה שנתנו לנו משהו – אבל מדי פעם מגיע סרט שמראה לנו שזה לא חייב להיות ככה. העיר האבודה הוא סרט כזה.

שיהיה ברור: אני לא טוענת שמדובר בפיסת הגות פמיניסטית פורצת דרך שעל כל אחת מאיתנו לקרוא ולנתח ולצטט עד היצירה החדשה הבאה שתצא. לא, מדובר במשהו הרבה יותר מרשים: קומדיה רומנטית. מכל הדברים בעולם שנחשבים לרוב לנשיים, קומדיות רומנטיות הן הגילטי פלז’ר האולטימטיבי לרבות מאיתנו, כי עם כל הקלילות והמתח המיני בין הגיבורים, כמעט תמיד צץ איזה משהו מביך או פוגעני שאני אמורה להבליג עליו. לכן, כשמופקת קומדיה רומנטית שהיא גם מצחיקה וגם מרגשת, אני חושבת שכולם צריכים לדעת על זה.

עלילת העיר האבודה (שבעבר נקרא העיר האבודה של D עד שאיזה מפיק מושתן הרגיש כנראה שזה נשמע גס מדי) מתחילה עם לורטה סייג’ (סנדרה בולוק), הסופרת של סדרת רומנים אירוטיים היסטוריים שמתקשה להמשיך בחיים שלה שנים אחרי מותו של בעלה. כל מה שהיא רוצה לעשות זה לשבת באמבטיה עם כוס יין ולא לצאת משם לעולם, אבל לצערה היא נאלצת להשתתף במסע לקידום הספר החדש בסדרה שכתבה בחוסר חשק, וכדי להוסיף חטא על פשע הסוכנת שלה בת’ (דא’ווין ג’וי ראנדולף) מעלה לבמה את אלן (צ’נינג טייטום), דוגמן הכריכה של הספר שלה שמשוכנע למורת רוחה (יחד עם כל עדת המעריצים שלה ושלו) שהוא עצמו דמות מושא האהבה של גיבורת הספר, דאש מקמהון.

היום שלה נהרס סופית כשהיא נחטפת על ידי המשרתים של אביגייל פיירפקס (דניאל רדקליף), בן עשירים מגלומן ובעל גבריות שברירית להפליא, שרוצה לנצל את המחקר שלה על תרבויות ילידיות עתיקות כדי למצוא את הכתר המפואר שהיא מתארת בספרה. כשהרשויות נצמדות לנהלים המקובלים ומסרבות להתחיל בחיפושים אחריה, אלן, בת’ ומבחר אנשים נוספים נרתמים למסע הצלה בפרילאנס.

לא צריך להכביר במילים על יכולת המשחק של בולוק, שכמו נולדה לקומדיות רומנטיות מהסוג הזה בדיוק, עם דיאלוגים וסיטואציות שמתובלים בהערות עוקצניות, תקשורת לקויה, תאונות משעשעות-עד-מחרידות וסיפור התאהבות שמתפתח בהדרגה ולא רותם את העגלה לפני הסוסים כפי שקורה לפעמים. גם הכימיה שלה עם טייטום פנומנלית ואין שום ספק בהתאמה בין הדמויות שהם מדמיינים. ואם כבר הזכרתי את צ’נינג טייטום, אי אפשר להכחיש את היכולת שלו לזרוח בקומדיות שיוצאות משליטה. דמות החתיך-אך-דביל, המבולבל-אך-נחוש, החטוב-אך-שלומיאל, מתאימה לו כמו כפפה ליד והוא עושה ממנה מטעמים. הדינמיקה בין לורטה האינטלקטואלית ואלן שמתאמץ באופן אקטיבי לעמוד בקצב שלה, בזמן ששניהם נאלצים להתמודד עם מצבי לחץ וסכנה, מרתקת ושובת לב. דניאל רדקליף בתפקיד הנבל הוא בדיוק מה שכולכם רציתם ממנו כל הזמן הזה, ואני לא משליכה בכלל. אביגייל פיירפקס של רדקליף הוא קריקטורה מענגת של ילד מגודל ופריווילגי שמוכן שהרוצחים השכירים שלו ישלמו כל מחיר בדרך למטרה שלו. באופן כללי, אני הרבה יותר נהנית מהמשחק שלו בקומדיות הזויות כמו עובדי אלוהים1 מאשר בכל דבר רציני שהוא אי פעם ניסה לעשות (לצערי אני לא מצליחה לשלוף זיכרון של דבר כזה, כנראה הדחקתי).

כבר הזכרתי שהסרט מצחיק, אבל לא נראה לי שהדגשתי עד כמה. הסיבה היחידה שלא תמיד שמעתי את צחוק הקהל באולם הייתה שאגות הצחוק של שתי בנות משפחת נעמן שנכחו בהקרנה (ואין משהו שצועק “הומור פמיניסטי” כמו צחוק של מכשפה בסטריאו). הנטייה של סרטים דומים להציג אמירות ליברליות ופרוגרסיביות בקריצה וחיוך זחוח (אני מסתכלת עליך, מוקסי) לא קיימת פה. הסרט לא מנסה להוכיח את עצמו כי הוא יודע בדיוק מה הוא: 122 דקות של כיף כאוטי טהור.

הערות שוליים

  1. סדרת האנתולוגיה Miracle Workers, שהעונה הראשונה הנהדרת שלה מתמקדת במספר מלאכים שמתערבים עם אלוהים (בגילום סטיב בושמי) שיצליחו להגשים בקשה לנס בתמורה לזה שלא יביא את סוף העולם.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: Horizon: Forbidden West

ביקורת: מורביוס