ב ,

ביקורת: יחידת המתאבדים (2021)

דם, יזע ודמעות של צחוק

בסוף הקרדיטים של הסרט יחידת המתאבדים, גרסת 2021, מוזכר בחלק ה”תודות” אדם בשם דיוויד אייר. אייר, שאין לו קשר ליצירת הסרט, ביים וכתב את הסרט יחידת המתאבדים שיצא ב-2016. הסרט שאותו אייר ביים חולק עם הסרט החדש את אותו הקונספט וגם מספר הדמויות, ושמותיהם זהים (אם כי באנגלית מפרידה ביניהם המילה The), וקל מאוד להבין למה הוא קיבל את התודה הזו. הסרט שיצא ב-2021 הוא אנטיתזה מוחלטת לכל מה שניסה לעשות הסרט אותו ביים דיוויד אייר, וחשוב להודות לו על מה שניסה לעשות, ובסופו של דבר נכשל, כדי שהניסיון השני יהיה טוב יותר.

ואכן, הסרט החדש הוא הצלחה מסחררת לצד הניסיון הקודם עם אותו הקונספט. כבר מההתחלה ברור שהחזון שונה: בזמן שהסרט הקודם התחיל בהצגת הנפשות הפועלות בהרחבה, הסרט החדש מעדיף להתחיל בהצגת הקונספט, ואת הדמויות נכיר בעזרת העלילה. הקונספט, למי שלא מכיר, הוא שיש אנשים רעים שנכנסים לכלא על כל מיני שטויות, כמו למשל יריית כדור קריפטונייט על סופרמן או רצח של 23 ילדים, ואז מוציאים את הרעים ביותר, שמים להם חומר נפץ בעורף ושולחים אותם להציל את העולם. אם אתה לא מבצע את המשימה – מפוצצים אותך; אם אתה מת בדרך – מה טוב, אתה איש רע; אם אתה מצליח – קולולו.

את הסרט ביים ג’יימס גאן (שומרי הגלקסיה, שומרי הגלקסיה: חלק 2) שכבר מומחה בסרטי אנסמבל שמבוססים על קומיקס, אבל הפעם מוסיף למשוואה גם את המומחיות השנייה שלו, שאותה לא נתנו לו להביא לשולחן בסרטים של מארוול – הבן אדם גאון בכל הנוגע לסרטים מלאי gore וקללות. בסרטים כמו חלקלק, סופר והניסוי של בלקו הוא הראה שהוא יודע מה עושים עם דם וניבולים. הסרטים אומנם מגעילים, אבל הגועל לא מרגיש כאילו הוא בא על חשבון העלילה, ותמיד יש הרגשה של משהו מעבר. כך גם בסרט יחידת המתאבדים, האלימות אומנם שם, אבל אף פעם לא בטעם רע.

משחקים בסרט שחקנים מפורסמים כמו ג’ון סינה, מרגו רובי ואידריס אלבה. כולם, באמת, ללא יוצא מן הכלל, נותנים הופעות מוצלחות שאולי ייזכרו במשך שנים ברשימת ההופעות הטובות ביותר בסרטי קומיקס, אבל אני רוצה דווקא לשים זרקור על כמה שחקנים פחות מפורסמים שעושים בסרט הזה תפקידים מדהימים בעיניי. ראשית כל, דייוויד דסתמלסיאן בתפקיד “האיש המנוקד”, הוא נבל-על עם הכוח לירות על אנשים נקודות עד שהם מתים. משעשע מאוד, נשמע מטומטם, אבל מדובר בדמות יחסית עמוקה עם סיפור רקע מעניין שאנחנו מגלים לאט לאט לאורך הסרט. הדמות עצמה היא גם מאוד דכאונית, ועד כמה שזה ישמע מוזר, דייוויד משחק אותה בהמון חן וחביבות. אבל התגלית של הסרט מבחינתי היא “ראטקאטצ’ר 2” בגילומה של דניאלה מלצ’יור האלמונית. דמות כל כך חמודה לא ראיתי הרבה זמן. הסרט אמנם מתחיל בבדיחה על כמה היא מילניאלית מעצבנת, אבל היא דווקא מתגלה במהירות כדמות שקל מאוד להזדהות איתה ועם הקשיים שלה. יש לה סיפור רקע יפהפה שמסביר את ההתנהגות שלה ואת כוח העל שלה, ומלצ’יור משחקת אותה לעילא ולעילא. אגב, כוח העל שלה הוא לשלוט בחולדות.

וברור, לא מדובר בסרט מושלם. כמה מהשחקנים המשחקים דמויות משנה יכולים לפעמים להיות טיפה מוגזמים, והעלילה לפעמים נגררת למחוזות גנריים במיוחד. הדמויות גם לא לחלוטין אחידות, ויכולות להתנהג לפתע בצורה שלא מתאימה לאיך שהסרט תיאר אותן, כי ככה התסריט מבקש. אבל הבעיה הגדולה מבחינתי היא שאין לסרט קו עלילה שקל לעקוב אחריו. בדרך כלל בסרטים מהסוג הזה קורה משהו שגורם למשהו שגורם למשהו… ככה עד שהסרט נגמר. קל לעקוב אחרי סדר האירועים, כי הם מתרחשים אחד בעקבות השני. אבל יחידת המתאבדים מנסה להיות מגניב, ומשתמש הרבה בתחבולות זמן. אומנם קל להבין מה קורה מתי, אבל לאחר הסרט נורא קשה לסדר את סדר האירועים הנכון בראש. ואני לא אומר שסרטים שמשחקים עם הזמן לא יכולים להיות זכירים, יש הרבה דוגמאות שמוכיחות אחרת, רק שבמקרה של יחידת המתאבדים משהו באיך שהוא בוחר לספר את עצמו פחות עובד.

כמו שאפשר להבין מתיאור כוחות העל של הדמויות שהזכרתי, מדובר בסרט מוזר מאוד. לא שזו צריכה להיות הפתעה למי שבקיא בסרטיו הקודמים של גאן. בשבילי זו לא בעיה, אבל אני יכול להבין אנשים שיירתעו מהסגנון הלא נורמטיבי של הסרט: הוא אומנם לא בנוי על הבנה של עולם קולנועי ארוך ומפותל כמו הסרטים של מארוול (אפילו לא צריך לראות את יחידת המתאבדים מ-2016 בשביל להבין אותו), אבל הוא כן מצפה שתיכנסו לעולם של כריש ענקי מדבר שמציל את העולם ממפלצת ענקית בצורת כוכב ים. אם אתם מסוגלים לזה, מצפה לכם הפתעה חמימה ומתוקה בקולנוע. אם לא… אולי עדיף שתראו איזה סרט בבית או משהו.

תגובות

טוען...

תגובות

דברים שרואים מקאן: שלושה ימים בפסטיבל קאן

ביקורת: לשחרר את גאי