אור ענבר
אתם יודעים מה אני אוהבת? מחזות זמר! אתם יודעים מה עוד אני אוהבת? ראפ. הסרט שמבוסס על ההצגה באותו השם העיר הזאת עונה על הקטגוריות האלה. לצערי ולבושתי אודה ואתוודה שלא ראיתי את ההצגה המקורית,1 אבל אני חושבת שזה רק מוסיף לרמת ההתרשמות וההנאה שלי מהסרט. נתחיל ונגיד שסרט הזה בכלל מתחיל בחיסרון מבחנתי. זה אומנם מחזמר ראפ, אבל בלשי, ספציפית גם כפארודיה על ז'אנר הפילם נואר שאני לא מחבבת במיוחד. ובכל זאת, מה שמצליח בעיר הזאת הוא שהטקסטים של המחזמר הזה מצחיקים בטירוף. אגזים ואגיד שרוב הקומדיה פה עובדת על תזמון קומי וביצוע, והקאסט פה עושה את העבודה בצורה מושלמת.
יוצרי ההצגה המקורית כולם משחזרים את תפקידם מהגרסה הבימתית, עמית אולמן (פדרו גראס) בתפקיד הבלש ג'ו, עמית הברון (ג'ימבו ג'יי) כג'ק, שותפו של ג'ו, ועומר מור (איציק פצצתי) בתור הנווד חסר השם. אליהם מצטרפים מוריה אקונס כשרה בנט, הפאם פאטאל של הסיפור שרוצה שג'ו יעזור לה למצוא את אחותה שנעלמה באופן מסתורי, אלון ניומן כמפקח המשטרה, וכן עידן אלתרמן ושלל ראפרים ישראלים.
הגדולה של המחזמר הזה היא בעצם בשירים שלו. הם כולם חכמים, כיפיים ועם קצב נהדר. אלבום המחזמר המלא שוחרר לאוויר העולם לפני כמה ימים (והספקתי כבר לתרום למספר ההשמעות שלו, תודה רבה). אולי לא כל שיר יהיה להיט ענק, אבל אני בהחלט מבינה איך ההצגה הזאת הפכה לתופעת קאלט. הבדיחות בסרט נורות בצרורות וההומור מושחז ומענג. הסיפור עצמו גנרי וללא הפתעות מיוחדות, ולטעמי זו המטרה – גם הטוויסטים כביכול שקורים במהלך הסרט ברורים מאליהם לצופה המנוסה, וזה לא פוגע בהנאה אפילו במעט.
מלבד היותו השחקן הראשי, עמית אולמן גם ביים את הסרט ובעזרת הצלם מישה פלטינסקי הוא יוצר חיים בעיר הבדיונית בצורה כמעט קסומה. הצופים מייד מבינים שהם נמצאים בז'אנר הפילם נואר עם התלבושות והצילום הכמעט שחור לבן, ומצד שני העיר מלאה בגרפיטי וכולם מדברים בחרוזים כמו בקרב ראפ אחד גדול. העריכה של הסרט משחקת בין קאטים על הביט ובדיחות ויזואליות לבין מעבר כמה שיותר חלק בין הסצנות והחלקים השונים של הסרט כמו קליפ אחד ארוך (אם כי מחלק מהסצנות קיבלתי את הרושם שלא היה מספיק חומר לעבוד איתו ונאלצו להשתמש באותם שוטים מספר פעמים). נכון, לפעמים האפקטים קצת בולטים והתקציב הישראלי של הסרט מבצבץ, אבל מבחינתי זה היה חלק מהקסם. אפשר לראות בסטים את מידת המחשבה שהושקעה במעבר בין במה כמעט ריקה לחלל מלא אופי, וה"ניפוח" של הרקעים והאביזרים נעשה בדיוק במידה הנכונה.
לכו לראות את העיר הזאת בקולנוע. גם אם ראפ הוא לא המוזיקה המועדפת שלכם (אבל לחלוטין רוצו אם כן) וגם אם פילם נואר הוא לא הז'אנר שלכם, כי ז'אנר זה רק רקע; אבל במיוחד כי אלו 80 דקות של יצירה מקורית ומיוחדת. אני לא ידועה בהיותי פטריוטית, אבל לגמרי מעודדת אתכם לתמוך ביצירה חדשה ועצמאית, ואני רוצה להאמין שכולנו רוצים עוד דברים כאלה על המסך שלנו. עוד סרטים ייחודיים, עוד יוצרים צעירים, עוד עיבודים מהבמה למסך – כי לפעמים זה מצליח.
תגובות