ביקורת: שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

במקרה רגיל הייתי פותח את הביקורת על שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי בהסבר על הסיפור האמיתי עליו הוא מבוסס. הוא סרט דרמה שמגיע אלינו באמצע עונת האוסקרים, ויחד עם השם שלו, הכולל את שמה של עיירה ספציפית, ההיגיון הבריא אומר שהוא מבוסס על מקרה שקרה במציאות. גם הסיפור שלו נשמע אמיתי – כחצי שנה לאחר רצח בתה, אמא יוצאת למלחמה מול שוטרי העיירה בעקבות החלטתם לזנוח את תיק הרצח כשלא מצאו אשמים במקרה, והיא עושה זאת בעזרת מסרים על שלושה שלטי חוצות הממוקמים מחוץ לעיר. כל פרט בתקציר הזה נשמע כמו סיפור שנקנו הזכויות לעשות עליו סרט כיומיים אחרי התרחשותו אבל האמת היא שאני לא יכול לפתוח את הביקורת ככה מכיוון שלא קרה מקרה שכזה מעולם, והתסריט הוא מקורי לחלוטין. זהו סרט כל כך עשיר בפרטים שאנשים עשויים לחשוב שהוא מבוסס על משהו שבאמת קרה, אבל הוא לא. אפילו אין במיזורי עיירה בשם אבינג. אם תכננתם לצפות בסיפור מרגש העוסק בתהליך האבל של דמות אמיתית, אולי עדיף שתחפשו סרט אחר.

את התסריט המקורי לחלוטין הזה כתב מרטין מקדונה, שהגיע לעולם הקולנוע לאחר קריירה ענפה כמחזאי, ובהחלט רואים את זה מתבטא בסרטו החדש. זה לא שהסרט תאטרלי במיוחד, אבל התסריט שואב הרבה אלמנטים שמתקשרים, לפחות בעיניי, למדיום הבימתי.

הסרט נע בין סצינות דרמטיות ביותר לסצינות קלילות, חמודות ומשעשעות. בתור סרט על אישה שבתה נאנסה ונרצחה, ושמנסה להעיר את שוטרי העיירה בעזרת שלושה שלטי חוצות הקוראים למצוא את הרוצחים הוא גם דרמטי מדי וגם קומי מדי, איכשהו. במקום למצוא לעצמו טון אחיד, נראה שהוא משחק על שניים, ושניהם לא מתאימים במיוחד לנושא. זה גורם לסרט להרגיש כמו שני סרטים שונים שקלועים לאחד. ושלא תבינו לא נכון, שני הסרטים השונים האלה מוצלחים כל אחד כשלעצמו, אך ביחד הם יוצרים חיבור שלא עבד בשבילי עד הסוף. הסרט מצחיק יותר מרוב הקומדיות המוצגות מדי שנה, והוא מסוגל גם להגיע לגבהים רגשיים מרשימים במיוחד. אבל כשבתוך אותה הסצינה הוא יכול לשנות תוך שניות את הטון מקצה לקצה, הסרט בעיקר בלבל אותי רוב הזמן, והיה קשה להחליט מה מצופה ממני להרגיש. הטכניקה הזו לא בהכרח רעה, אם משתמשים בה נכון, אבל היא מתאימה לדעתי הרבה יותר לבמה, שכן טון אחיד הוא אלמנט שיותר מצפים לו ביצירות קולנועיות.

מצד שני, דבר נוסף שהסרט לקח מעולם התאטרון הוא הדגש על השחקנים. למעשה, תצוגות המשחק הן הגדולה של הסרט, ומה שהסרט נשען עליו במיוחד. פרנסס מקדורמנד וסאם רוקוול נכנסים ישירות לדיבור האוסקרי בקטגוריות שחקנית ראשית ושחקן משנה ובאמת שמגיעים להם כל הפרסים, כולם. גם כאלו על עריכה ואפקטים. גם שאר השחקנים בקאסט, כמו וודי הרלסון ופיטר דינקלג', עושים עבודה מעולה. הם אומנם מקבלים דמויות מורכבות מאוד עוד משלב התסריט, אבל הם מצליחים להכניס בהן עומקים שרק הם יכלו ליצור, ובכך בונים דמויות עגולות במיוחד. דמויות שמסוגלות לומר דברים איומים, ועדיין נהיה לטובתן, כי אנחנו מבינים מאיפה הן מגיעות ומה הדברים שהן מעוניינות להביע מתחת לעצבנות.

ואכן שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי הוא סרט עצבני ואכזרי במיוחד. הדמויות בו לא מפחדות לומר אחת לשנייה את הדברים הכי מזעזעים, גזעניים ולא תקינים פוליטית בצורה הכי תוקפנית שאפשר. הן לא עושות חשבון לאף אחד, והן יראו לנו את זה לא רק בצורת הדיבור אלא גם במעשים. אם אלימות היא בעייתית בשבילכם בקולנוע, אולי עדיף שתוותרו על הסרט הזה, כי הוא מסוגל להיות מאוד ברוטלי.

התסריט של מקדונה נותן דגש על הדמויות ועל הקשרים שלהן אחת עם השנייה הרבה יותר מאשר על הסיטואציה הנוראית שהם מוצאים את עצמם בה. תסריטאים אחרים כנראה היו מתמקדים יותר בסיפור שפה הופך לסיפור הרקע – מה שעוד יותר מקשר מבחינתי את הסרט לתאטרון. זוהי בעצם הסיבה שהסרט קצת מאבד את המיקוד שלו מבחינתי. ההתמקדות על האנשים עצמם ועל העיירה היא מה שיוצר את השינויים הקיצוניים בטון – כי כאלו הם קשרים אנושיים. אנחנו לא נוטים לדבר עם אותם אנשים בכל רגע נתון על אותו הדבר ובאותה הדרך, ובטח שלא באותו טון דיבור, ובסיטואציה קולנועית זה מאוד בולט ויוצא דופן. בתוך סרט העוסק בהשלכות של רצח מזעזע על המשפחה של הקורבן אפשר למצוא מגוון רחב של דברים שלא קשורים בשום צורה לרצח, כמו לדוגמה דייטים בין אנשי העיירה, או טיפולים במרפאת שיניים.

האם זה עובד לטובת הסרט? אני לא לגמרי בטוח. זה אכן סרט שסיפק לי הנאה במהלך הצפייה, והוא בהחלט גרם לי להתעניין במסען של הדמויות, אבל אולי הייתי שמח לראות את הסרט על הקשרים שלהן מחוץ לסיפור המסגרת הזה, שדורש סיפור קצת יותר ממוקד ושונה.

מעבר לקטגוריות המשחק בטקס האוסקר הקרוב, הסרט גם צפוי להיות מועמד רציני לזכייה בפרס הסרט, ואני חייב להודות שאני קצת מופתע. הוא לא סרט אוסקר רגיל כלל וכלל: הוא אכזרי, אלים וקומי הרבה יותר מזוכים קודמים. הוא מוגדר כקומדיה שחורה והפעם האחרונה שקומדיה שחורה זכתה באוסקר היה כשהיה לה גימיק טכני מרהיב (בירדמן – ושלושה שלטים פי אלף יותר אלים מבירדמן). אני לא מסוגל לראות סרט כזה זוכה באוסקר, אבל מצד שני אולי כדאי שאתרגל. במיוחד בשנה זו, שנה מלאת מהומות בהוליווד ומחוצה לה, אולי שווה להמר דווקא על סרט יותר רגוע ואקטואלי, כזה שלא עלול לעצבן אף אחד עם ההומור השחור שלו.

אבל דבר יותר גדול שמושך אותי להתנגד לזכייה שלו הוא שהוא לא סרט מספיק טוב מבחינתי. בעיות הטון שלו הן בעיות גדולות, כפי שכבר הזכרתי, אבל בנוסף הסרט כולל גם כמה סצינות בעלות איכות הפקה מפוקפקת, כאלו שלא רק מושכות אותך מחוץ לסיפור אלא גם מושכות אותך מחוץ לסרט, ומספר דמויות וקווי עלילה שלא הולכים לשום מקום הנראה לעין. יחד עם המשחק יוצא הדופן והבימוי החביב נוצר סרט חמוד מאוד שאני שמח שראיתי אבל לא אזכור לאורך זמן, וכנראה אגחך כשאשמע את שמו נאמר בטקס האוסקר הקרוב.

הסרט מקבל ממני שלושה שלטים מתוך חמישה.