אור ענבר
אחרי שבשנה שעברה סיכמתי בבלוג את הרגעים המאכזבים בתרבות, השנה החלטתי לפנות לזווית האופטימית ולהסתכל על הדברים הטובים שקרו ב-2019, כי אומרים שצריך לפתוח את השנה החדשה בחיוך!
הפריטים ברשימה מסודרים לפי סדר יציאתם, קבלו כל אחד ואחד מהם כהמלצה חמה ואישית ממני.
The Masked Singer
או בקיצור – הסדרה המופרעת והכיפית ביותר שאתם לא צופים בה.
על התוכנית הקוריאנית הזמר במסכה שמעתי כמו רוב העולם המערבי בזכות קמפיין הפרסום של הסרט דדפול.
כמה חודשים אחרי הבדיחה הזאת, רשת הטלוויזיה פוקס הכריזה שהיא רכשה את הזכויות לסדרה, והפרק הראשון ישודר בינואר 2019. כמובן שנכנסתי אל הצפייה בשמחה וששון ומאז אני מכורה, המרתי כמה חברים ועכשיו גם תורכם.
הזמר במסכה הוא תחרות שירה של מפורסמים בדרג בינוני שלבושים בתלבושות מדהימות כדי שלא נדע מי הם. בכל פרק כמה זמרים מופיעים על הבמה עם רקדני רקע ותפאורה. לפני ההופעה שלהם מתנגן סרטון עם רמזים (מאוד מעורפלים) לגבי מי הם מתחת למסיכה, וכשהם מדברים עם השופטים או המנחה (ניק קאנון) הקול שלהם מעוות כדי להקשות על הזיהוי. השופטים (רובין ת'יק, ג'ני מקארת'י, קן ג'ונג, ניקול שרזינגר) לא באמת שופטים – הם שם רק כדי להעיר הערות מצחיקות ולהציע ניחושים ממש כושלים על האדם מאחורי המסכה, ובסוף כל תוכנית מישהו עף ואנחנו מגלים מי היה המפורסם מתחת למסכה.
העניין הוא כזה – אין פרס. את כל התוכנית מצלמים תחת מעטה סודיות מטורף וה"שופטים" שם בשביל הצחוקים. בין לבין יש כמה כשרונות חבויים של מפורסמים שלא ידענו שיודעים לשיר, הופעות מרשימות ביותר ומיצוי כל הידע הבלתי מועיל שיש לי על סלבריטאים אמריקאיים. פתאום אתה מוצא את עצמך מחפש הקשרים ממש הזויים בין האדם שהחלטת שמאחורי המסכה לבין החולצה האדומה שהוא לובש בקליפ הרמזים. צריך לעשות תחקיר שלם על הקריירה של אנשים נשכחים בעקבות שורה שהם אמרו, או בשלב הסופי – הקשבה לראיונות של אותם אנשים כדי לנסות ולהבין אם גוון הקול שלהם דומה.
התוכנית הזאת משוגעת, כיפית, מצחיקה ומוציאה ממני אנרגיות בילוש שגורמות לי לרצות ולמתוח חוט צמר אדום על לוח שעם. בשבוע האחרון בדיוק הסתיימה העונה השנייה (שלדעתי מתעלה על קודמתה עם ההופעות, ההפתעות, המפורסמים והשואו) ובשני בפברואר 2020 עולה העונה השלישית. כולי תקווה שהפוסט הזה יביא כמה שיותר צופים חדשים להעלות איתי תיאוריות הזויות ולצעוק על קן ג'ונג שהוא לא מבין כלום.
MT Fest
מחזות זמר בלונדון זה דבר שלא חדש לי, אבל חגיגות היומולדת בעיר הטובה ביותר בעולם שהתלוותה לגילוי פסטיבל ההצגות הזה הייתה הטופ שבטופ. זה היה כל כך כיף שאני בדיוק בשלב התכנון לחזור גם בשנה הקרובה.
אפשר לקרוא בהרחבה כאן על ההצגות שראיתי, אבל עצם החוויה של להיות בפסטיבל שמציג לי גרסאות לא גמורות של מחזות זמר היה מרגש בפני עצמו. אפילו שאחת ההצגות שראיתי לא הייתה מוצלחת במיוחד, הייתי רוצה ללכת לכל ההצגות שהיו שם. לתכנן טיול סביב האירוע הזה גם מספק לי סיבה מיוחדת לנסיעה (לא שצריך תירוץ להגיע ללונדון) וגם ממסגר את הכל בתקציב הרבה יותר נמוך.
לא רק ההצגות שיעלו בפסטיבל הקרוב (שעדיין לא ידוע מה הן) מסקרנות אותי, אלא גם השחקנים שיגיעו לשחק בהן. אם כמו בשנה שעברה כל שחקן יהיה בשתיים או שלוש הצגות, זה יהיה תענוג. מגלים אנשים מוכשרים, צעירים וחדשים, זוכים לצפות באנשים עושים דברים שונים, ויש לך את הכבוד להגיד "הכרתי אותו מאז" כשהם יתפרסמו ויצליחו.
הטיול ללונדון בכללותו היה נפלא וכיפי, אבל הפסטיבל הזה היה תוספת מפתיעה ונהדרת, והכי חשוב, אם הכול יסתדר כמו שצריך – מהווה התחלה של מסורת חדשה.
From the Screen to Your Stereo 3
New Found Glory (או NFG בקיצור) היא להקת פופ פּאנק אמריקאית שהוקמה בסוף האלף הקודם (אלבומם הראשון, Nothing Gold Can Stay, יצא ב-1999). NFG הם מחלוצי גל הפאוור פופ שהיה פופולרי בתחילת שנות ה-2000, ואור של גיל החטיבה הייתה מקשיבה להם באובססיביות.1 הם עדיין פעילים – ברזומה שלהם תשעה אלבומים (האחרון מביניהם יצא ב-2017), סינגלים, אלבומי הופעה, השתתפות באלבומים של אנשים אחרים, אוספים ועוד.
בנוסף לכל השירים המקוריים שהם כותבים ומוציאים, יש ללהקה חיבה מיוחדת לשירים מסרטים. ה-EP הראשון שלהם בסדרה From the Screen to Your Stereo (שיצא ב-2000) מאוד תרם לאהבה שלי אליהם. באלבום יש שמונה שירים, מתוכם שישה הכרתי לפני ואהבתי מאוד. גרסאות פאנק לשירים מוכרים הן אהבה אחרת שלי שכבר הספקתי להזכיר בעבר, ואם תוסיפו לעניין את מימד הסרטים, ברור מאוד למה זה מדבר אליי.
האלבום הזה הגיע אליי בהפתעה, בעיקר כי אני כבר לא מתעדכנת בחדשות מוזיקה כמעט, אבל גם כי לא באמת ציפיתי לחלק שלישי בסדרת האלבומים האלה אחרי 12 שנה.2 ה-EP החדש מכיל שבעה שירים מסרטים שונים ופופולאריים – מלשבור את הקרח ועד בחזרה לעתיד ורוקי, הלהקה ממשיכה להביא גרסאות כיפיות ובועטות ללהיטים שאנחנו כל כך אוהבים.
סנדראייקון
שלום, האם כבר סיפרתי לכם על אדוננו ומושיענו, סופר הפנטזיה ברנדון סנדרסון?
פסטיבל אייקון שחל כל שנה בחול המועד סוכות מביא כמעט בכל שנה אורח/ת כבוד, שהם בדרך כלל סופרי פנטזיה או מד"ב. השנה המצב לא היה שונה, אלא שקרו שני דברים (שקשורים מאוד אחד לשני) – הצטרפתי לראשונה כחלק מסגל הפסטיבל, ואורח הכבוד היה סופר הפנטזיה החי האהוב עלי כרגע – ברנדון סנדרסון. סנדרסון כותב כאילו נגמר לו הזמן. הוא מוציא ספרים (טובים!) בקצב מסחרר, מלמד כתיבה באוניברסיטה של יוטה, מגדל משפחה ומהווה מודל להתנהלות עם מעריצים בעידן האינטרנט.
הרומן שלי עם סנדרסון התחיל לפני כמה שנים, כשאבא שלי הביא מהספרייה את הספר הראשון בטרילוגיית הערפילאים ומשם התאהבתי. אחרי שסיימתי את הטרילוגיה, גיליתי שהוא המשיך את הסיפור בעולם בספר שעדיין לא תורגם, וכך הקינדל שלי חזר לחיים. בין לבין קראתי על סנדרסון באינטרנט וגיליתי את הקוסמיר, היקום הבדיוני שבו מתרחשים לא מעט מהספרים שהוא כותב (אבל לא כולם). העניין פשוט ומסובך בו-זמנית.
יש כמה כוכבים עם מערכות קסם שונות ביקום הזה, לכל אחד חוקים משלו. כל ספר, נובלה או סדרת ספרים של סנדרסון מתמקדת בכוכב אחר, ואפשר לקרוא אותם בנפרד אחד מהשני בלי לדעת שהם קשורים בכלל. אבל אם קוראים את הכול, שמים לב לחוקי היקום הגדול, לדמויות מסוימות שמופיעות ביותר מספר אחד (או בכולם) ולבניית העולם הכי מגניבה ומדוקדקת ששמעתי עליה מעולם.
לאחר הכרזתו של סנדרסון כאורח הכבוד לפני יותר משנה, החלטתי להגביר את קצב הקריאה ולקדם בתור את ספריו ברשימת הקריאה שלי, הצלחתי במשך 2019 לקרוא 12 ספרים ולסיים את הקוסמיר על שלל ספריו, נובלותיו וסיפוריו הקצרים.3
השיא של הקריאה הזאת הגיע כמובן באייקון עצמו, בו נכחתי בכל הרצאותיו של סנדרסון (שהיו נהדרות ונפלאות), החתמתי אותו על אסופת הסיפורים הקצרים שלו שיש לי שאני כל כך אוהבת, וזכיתי להכיר המון אנשים נהדרים בזכות תפקידי בסגל.
לשבור את הקרח 2
אם תשאלו אותי על הקולנוע השנה, הדעה שלי לא תהיה טובה במיוחד. איכשהו בשנה שבה יצא הנוקמים: סוף המשחק, אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם בעשור האחרון, אני עדיין מאוכזבת מההיצע וכמה שבכלל יצא לי לצפות בסרטים. אבל אם יש משהו שלא מאכזב אותי זה דיסני (כן, אני מודעת לאירוניה). אני חסידה אדוקה בכת דיסני, וכמה שהם חברה מפלצתית שזוללת לי את הכסף, אני נותנת להם אותו מרצון שוב ושוב. אחד החלומות המוזרים שתמיד היו לי הוא לצפות בסרט באולם הבית שלהם בלוס אנג'לס – El Capitan Theatre.
רצה הגורל וטסתי בשביל העבודה לעיר הסרטים בנובמבר, בדיוק בזמן ליציאת לשבור את הקרח 2. מה אני אגיד, הכרטיס עלה לי 18 דולר, הרבה הרבה יותר מידי, אבל מהרגע שעמדתי ליד האולם הקסם התחיל. כל הפוסטרים והמסכים הבהבו עלי את אנה ואלזה, לאחר סריקת התיקים שהזכירה לי את הבית נכנסתי ללובי קולנוע כמו של פעם, ממותג מרצפה ועד תקרה, ולאולם המלא ילדות בנות חמש מחופשות לאלזה (תקשיבו, בנסיעת עבודה יש זמן פנוי מוגבל, ואם חלון הזמן הפנוי שלי הוא שישי בבוקר, אני אראה את הסרט בשישי בבוקר באולם החלומות שלי עם מיליון ילדים).
האולם עצמו, שיותר מזכיר תיאטרון מקולנוע, מעוצב גם הוא ברוח הסרט, ועל הבמה – אורגן ענקי שעליו מנגן עובד דיסני שירים פופולריים מהסרטים שלהם. לפני שהסרט התחיל הגרילו ערכת אנה ואלזה לצופה בר מזל ואז מופע אורות, התרגשות, ואנה ואלזה עולות על הבמה. הילדים התלהבו בטירוף ונופפו לשלום, היה חצי ליפסינק של Let it Go, טריילרים (של דיסני בלבד וללא פרסומות, תודה רבה) ואז – הסרט! הסרט עצמו לא רע. הוא איכשהו גם אפל יותר ובוגר יותר וגם ילדותי יותר, עם הרבה יותר מדי שירים בחצי הראשון שלו, אבל נהניתי, ואין ספק שהאירוע המושקע תרם לזה.
תגובות