ביקורת: אהבה בשחקים: מאווריק

אהבה בשחקים: מאווריק הוא לא סרט מושלם, אבל הצפייה בו הייתה אחת החוויות היותר כיפיות שהיו לי בתקופה האחרונה. כן, חלק מזה היה העובדה שצפיתי בסרט באולם ה-4DX ביס פלאנט, אבל בעיקר נהניתי כי הסרט הזה סוחף, מלא אקשן, מעניין ואף מרגש.

סיפורנו מתחיל בשנת 1986: טוני סקוט – אחיו הקטן של הבמאי האגדי סר רידלי סקוט – יוצר סרט דרמה מלא פאתוס וצילומים רומנטיים להחריד של חיילים ומטוסי הצי האמריקאי בשם אהבה בשחקים, בכיכובו של שחקן עולה בשם טום קרוז, ולצידו שחקנים מוכרים כמו ואל קילמר, טום סקריט ואפילו הופעה קצרצרה של מג ריאן. הסרט הפך ללהיט, מספר האמריקאים שניסו להתגייס לאחר יציאת הסרט עלה ב-500% ומשקפי הטייסים של ריי-בן זכו לתהילה מחודשת. מאז עברו כמעט ארבעים שנה והמעריצים של הסרט תמיד רצו עוד. טוני סקוט כבר לא איתנו – על סרט ההמשך מנצח ג׳וזף קוזינסקי, איש שכבר אחראי על המשך מוצלח לסרט ישן ואהוב (קוזינסקי ביים גם את טרון: המורשת 28 שנים אחרי טרון המקורי) וגם ביים את אבדון שבו כיכב קרוז, היום כוכב על ומפיק בעצמו. 

בסוף הסרט הקודם, פיט ״מאווריק״ מיטשל מקבל את האפשרות לעשות מה שבא לו בצי והוא בוחר לחזור לבית הספר לטייסים ״טופ גאן״ כמדריך. בסרט החדש אנחנו מגלים מהר מאוד שמאווריק לא בדיוק קורץ מחומר של מורים ומדריכים בצי. הוא עלה רק דרגה אחת מלוטננט לקפטן במקום להיות אדמירל מעוטר, כי הוא עצבן את כל הבכירים בצבא למרות היותו בעל ניסיון צבאי מבצעי מרשים (במיוחד כטייס שהוריד ארבעה מטוסי אויב מהאוויר בזמן מבצעים וקרבות). הצבא האמריקאי מגלה על כור גרעיני במדינת אויב (לא מזכירים את שמה לאורך כל הסרט) שצריך להשמיד. המשימה מסובכת מאוד ומורכבת מכמה שלבים שכל אחד בפני עצמו כמעט בלתי אפשרי, אלא שמאווריק כבר עשה את הדברים האלה בעבר ולכן הוא האדם המושלם למשימה – ללמד את טובי הטייסים של החיל, במחנה אימונים מיוחד בטופ גאן, איך לצלוח את המתקפה הזאת.

אהבה בשחקים: מאווריק הוא סרט על אחוות לוחמים. הוא לוקח את כל הפאתוס של הצי האמריקאי מהסרט הראשון ומגביר פי 200. המטרה המרכזית של הסרט הזה, מעבר ללהוכיח לנו שוב שטום קרוז פה והוא פה כדי להישאר, היא קודם כל גיבוש קרבי. הטייסים הצעירים מתגברים על הריבים הקטנים והאגו ולומדים לעבוד ביחד. אהבה רומנטית כמעט ולא נוכחת בסרט, שלרגע הייתי בטוחה שהשם המקורי ננטש ושלסרט יקראו בתעתיק ״טופ גאן מאווריק״. כמובן שיש למאווריק מושא אהבה בדמותה של פני (ג'ניפר קונלי), אך במידה רבה היא יכלה לא להיות בסרט והכול היה נשאר אותו דבר.

בין החיילים המגיעים לטופ גאן נמצא לא אחר מאשר ברדלי ״רוסטר״ בראדשו (מיילס טלר), הבן של ניק ״גוס״ בראדשו (אנתוני אדוארדס), טייס המשנה וחברו הטוב של מאווריק שמת בצורה טרגית במהלך הסרט הראשון. בהתחלה הערכתי את הסרט על העובדה שהוא מעביר לנו את מערכת היחסים המורכבת בין שתי הדמויות הראשיות רק על ידי הסיפור החדש, המבטים ביניהם, המתח במפגש והרפרנסים המאוד ברורים, ועדיין הצופה משלים בעצמו את החוסרים של השנים שעברו ומה קרה בזמן הזה; אך מהר מאוד הסרט נכנע לפיתוי להאכיל את הצופה בכפית, ובסיקוונס הכי מתיש בסרט קיבלנו פלאשבקים לקטעים מהסרט הקודם כמעט בהילוך איטי, ברגעים המקבילים לרוסטר ולגוס. חוץ מגוס, הסרט החדש נותן כבוד של לוחמים גם לדמות של ואל קילמר. קילמר ממשיך את תפקידו מהסרט הראשון כטום "אייסמן" קאזאנסקי. אייסמן של סרט ההמשך הוא חברו הטוב ביותר של מאווריק והאדמירל שמושך בחוטים כדי שלא יסלקו אותו מהחיל. השחקן ואל קילמר חולה בסרטן גרון ובשל כך פרש ממשחק, בסרט אייסמן גם הוא חולה במחלה קשה שמקשה עליו לדבר והוא משתמש בטכנולוגיה כדי לתת את שיחת העידוד המצופה לחברו מאווריק. גם בלי להכיר את מצבו הרפואי של קילמר, הסיקוונס הזה בסרט מרגש ופורט על כל המיתרים הנכונים.

מעבר לכל המחוות והאיחודים, משתתפים חשובים לא פחות הם המטוסים – הגיבורים האמיתיים בסיפור. הסרט נעשה בשיתוף פעולה עם הצבא האמריקאי, כך שכל השחקנים עברו מחנה אימונים של כמה שבועות ללמוד להטיס ולעמוד בכוח ג׳י. טום קרוז פיקח על זה באופן אישי ודאג ליחסים בין צוות ההפקה והצי. הטיסות צולמו במטוסים האמיתיים ולא בעזרת מסך ירוק, וזה ניכר. האקשן מרשים מאוד ויש לא מעט ממנו. סצנות הקרב והאימונים מצולמות בצורה כזו שהצופים ממש יכולים להיכנס לנעלי הטייסים ולהרגיש את חשיבות הטיסה שמוצגת על המסך. לא פעם ולא פעמיים במהלך הצפייה הייתי על קצה המושב בציפייה לראות אם הדמויות יסיימו את התרגיל בהצלחה ונכנסתי למתח שמא יקרה להם משהו. האימונים המרובים במהלך הסרט חיוניים לשיא העלילה, ולעומת הסרט הקודם שבו הטיסות היו כמעט קישוט (לעיתים לא ברורות כלל), בסרט הנוכחי הן לחלוטין כלי עלילתי כדי לספר סיפור ולהכין את הצופה ביחד עם הצוות לקרב האחרון.

לא הזכרתי את הפסקול של הסרט, ויש לציין שאת שיר הנושא המושמע על גבי הקרדיטים כתבה הפעם ליידי גאגא, ואלא אם כן יהיו הפתעות בהמשך השנה אין סיבה שהיא לא תהיה מועמדת עליו לאוסקר. נעימת הנושא המפורסמת שהלחינו הרולד פאלטרמייר וסטיב סטיבנס מככבת גם היא, וכמובן השיר Danger Zone של קני לוגינס מושמע גם הוא. פסקול הסרט החדש מורכב מ-12 רצועות בלבד, ושליש מהן בכלל לא מקורי. ובסופו של דבר, לא צריך יותר מזה – כמו שאומרים בעולם התוכנה, "אם זה לא שבור, אל תתקן את זה".

אהבה בשחקים: מאווריק הוא אחד מסרטי ההמשך הכי מוצלחים שיצא לי לראות. הוא מספק מחוות לחומר המקור וקריצות למעריצים ובו זמנית לוקח את הדמויות ומספר סיפור חדש. אומנם הוא סיפור מלא קלישאות, אבל זה בדיוק מה שקָסַם בסרט המקורי. הוא לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש – אומנם הטכנולוגיה השתפרה, אבל הבסיס הוא בדיוק הדבר שאהבה בשחקים עשה כל כך טוב לפני 30 שנה. בעצם, הוא אחד מסרטי ההמשך הנדירים שבכלל מתעלים על המקור. אני לא רוצה להגיד להוליווד ללמוד ממנו, כי לרוב הסרטים בני ה-30 שנה אפשר להניח ולא לגעת בהם, ואני בעד יצירה מקורית, אבל אם אתם מתעקשים להחזיר איזה מותג מהמתים ולרכב על גב הצלחות עבר, אולי שווה לכתוב כמה הערות במחברת האימונים וללמוד מטום קרוז איך מטיסים סרט המשך לגבהים.