עוד לפני ששמעתי את השיר של ישראל לאירוויזיון השנה קיבלתי כל מיני רשמים ראשוניים יד שנייה מכל מי שהספיק לשמוע אותו לפניי: מהצד שפחות אהב שמעתי על תמת התרנגולות התמוהה שנכנסה לשיר (כנראה כתירוץ להכניס לשיר את הביטוי העוד יותר תמוה motha-bucka), ומי שהתלהב ממנו התמוגג מטכניקת הלופינג המגניבה של נטע ברזילי, הקול שלה, ומסר ה-girl power שלו (בסרטוני תגובה של מעריצי אירוויזיון זרים עפו גם על הסאונד ה"אתני" של השיר, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת).
ובאמת, אי אפשר להכחיש שנטע ברזילי היא זמרת ראויה עם יכולות מרשימות, והשיר בהחלט מקפיץ וכיפי. אבל בחינה קצת יותר מדוקדקת של מילות השיר מגלה תמונה קצת אחרת: הוא נשמע כמו מה שגברים חושבים עליו כשמבקשים מהם לכתוב משהו שיעצים נשים.1 במהלך השיר נטע פונה לשני נמענים שונים. לנשים היא אומרת, "אל תשכחו שאתן יצורים יפהפיים וכל מי שיגיד לכן אחרת יתחרט על זה", ולגברים היא אומרת, "אתם טיפשים ואני אראה לכם מה זה". מדובר פה בניצול ציני של הפופולריות של פמיניזם במקרה הגרוע, וחוסר הבנה של ניואנסים בשיח הפמיניסטי במקרה הטוב, ובלי קשר למניע של הכותבים השיר משטיח את המאבק הפמיניסטי למשהו שאפשר היה לפתור לו רק נשים היו חזקות מספיק בשביל לעשות "נו נו נו" לגבר מסוים שעשה להן עוול.
הגישה הזאת לא נדירה ביצירות עם אג'נדה פמיניסטית לכאורה. אפשר לראות אותה, לדוגמה, בפרק Ladies and Gentlemen שבסדרה מומחה לכלום, שבו המסקנה המתבקשת היא שאם רק נשים יסבירו מה עובר עליהן כמו שצריך, יבוא איזה גבר ויפתור להן בשנייה את כל הבעיות. גם בפרסומות למוצרים שמיועדים לנשים נהוג לפנות אליהן ישירות ולהפיל עליהן את האחריות להעצים את עצמן נגד סטראוטיפים סקסיסטיים, דימוי גוף ירוד, או מי שחושב שהוא יכול להחליט בשבילן איזה תה לשתות.2 גישה כזאת לכאורה עדיפה על זאת שמשתיקה נשים ומפקפקת בחוויות שלהן, אבל למעשה הן הולכות יד ביד ומזינות אחת את השנייה. קל מאוד להתייחס לחוסר הביטחון של נשים כאל משהו שבא משום מקום, ולרמוז שאם רק יהיו אסרטיביות מספיק הן יוכלו להתגבר על הקשיים שלהן לגמרי לבד, אבל מה שמשתמע מהאמירה הזאת הוא דבר אחר: אם המכשול היחיד שעוצר את הנשים מלהצליח הוא הרצון שלהן, כנראה מי שלא מצליחות לא מספיק רוצות בזה.
גם יצירות פמיניסטיות שמנסות להציג את המצב בצורה קצת יותר מורכבת יכולות ליפול בקלות בפח הזה. הסדרה The Bold Type עוקבת אחרי חייהן של שלוש נשים צעירות שעובדות ביחד במגזין נשים, והאתגרים והמכשולים שעומדים בפניהן כעיתונאיות מילניאליות, באופן שקצת מזכיר גרסה של השטן לובשת פראדה שעשויה מצמר גפן מתוק וקשת בענן. סביבת העבודה שלהן היא סוג של חלום פמיניסטי: לעורכת הראשית הקשוחה יש סטנדרטים גבוהים, אבל היא גם דוחפת את הגיבורות למצות את הפוטנציאל שלהן; הגברים שעובדים איתן מאוד מכבדים ומשתדלים שלא להסגביר או לתפוס יותר מדי מרחב; והכותבות במגזין משקיעות תשומת לב מיוחדת לטיפול בנושאים רגישים כמו אונס, גזענות וסקסיזם. על פניו, נראה שהסדרה עצמה באמת עוסקת בנושאים האלה והשילוב ביניהם באופן שמתחשב בכל הניואנסים הכרוכים בהם, אבל בזמן הצפייה עדיין הרגשתי שמשהו מתפספס לי. כל המכשולים שעמדו לכאורה בפני הגיבורות נראו תאורטיים, אפילו מדומיינים. בכל מפגש שלהן עם סיטואציה שעלולה לסכן אותן, הסיכון שממנו חששו היה תמיד נמוך בהרבה ממה שהוא במציאות. לדוגמה, מה שמלחיץ את אחת הגיבורות לקראת פגישה עם בחור מטינדר הוא דייט גרוע, ולא הסיכוי להיאנס או להירצח. גיבורה אחרת שמנהלת מערכת יחסים עם חבר בדירקטוריון של הוצאת המגזין חוששת בעיקר מהאש שהוא יחטוף אם יגלו עליהם, ולא מקידום שיימנע ממנה (או אפילו פיטורין) אם תעז להיפרד ממנו.
וזה לא רק שהדמויות בסדרה אופטימיות להחריד – כשהן כבר חושדות במניעים של גבר כלשהו, העלילה דואגת להדגיש להן כמה הן פרנואידיות. חלק מכובד מעלילת העונה הראשונה עוסק בקשר של ג'יין עם כותב של טור סקס במגזין גברים דמוי-בלייזר, קשר שאליו היא נכנסת עם שלל בעיות אמון. בכל פעם שהיא חושדת בו שהרגשות שלו לא כנים, או שהוא מנצל אותה להשראה לטור שלו, היא מגלה שהוא בעצם בחור ממש מתוק ונאור שבסך הכל רוצה בטובתה. בתור סדרה שמתיימרת לפנות אליי אישית, אני מאוד מבולבלת לגבי מה אני אמורה להרגיש כלפי הגיבורות שלה, שכביכול מייצגות אותי. האם אני אמורה לגחך עליהן ועל חוסר היכולת שלהן להבדיל בין עוול אמיתי שנעשה להן לבין מסקנה מוגזמת שקפצו אליה, או שאולי אני צריכה להתעלם לגמרי מהנסיבות הקודמות שמהן נובע החשד המוצדק, ולעצור ב"מורכבות" הביניים של "לא כל הגברים"? הרושם שמתקבל מכל אינטראקציה אמיתית של הדמויות האלה עם העולם שמחוץ למקום העבודה שלהן הוא שהידע הפמיניסטי שלהן מבוסס בעיקרו על קריאה של מאמרי באזזפיד, ולא מניסיון של ממש, ותהליך הלמידה שלהן עדיין מרגיש ככזה של צופות מהצד, בנות ברית. למעשה, מדובר בשלוש נשים באמצע שנות העשרים שלהן שמעולם לא חוו אלימות מינית (או לפחות מה שנחשב לאלימות מינית בעולם של הסדרה), או איזה איום כללי על הביטחון או התעסוקה שלהן, באופן שישפיע משמעותית על היכולת שלהן להתמודד נפשית עם החיים שלהן. וכמה שהסדרה הזאת היא סוג של אוטופיה פמיניסטית, היא לא גורמת לי להרגיש מועצמת וחזקה יותר. היא גורמת לי להרגיש שאולי למישהי כמוני שמתמודדת עם פוסט טראומה והפרעות חרדה פשוט אין מקום בעולם המקצועי, אפילו במקום העבודה הכי אוטופי ומדומיין.
במקום זה, אני רואה נשים שיותר דומות לי מוצאות את עצמן במצבים הרבה יותר קודרים ונאלצות (או בוחרות) רוב הזמן להתמודד לבד עם הצרות שלהן. ב-UnReal רייצ'ל, מפיקה בתוכנית ריאליטי סטייל הרווק, נאבקת למצוא את המקום שלה בעולם שבו המומחיות שלה לשקרים ומניפולציות הופכת אותה לעובדת מוערכת, ובו זמנית אוכלת אותה מבפנים. גם היא וגם הבוסית שלה קווין נאלצות לחתור תחת הגברים שמנסים לנצל אותן ולקחת את הקרדיט על העבודה שלהן. בג'סיקה ג'ונס הגיבורה צריכה להתמודד עם האקס האנס שלה, שזורע הרס בכל מנהטן באמצעות כוחות השליטה המוחית שלו במטרה להחזיר אותה אליו. הנשים האלה הן נשים חזקות, בכל מיני מובנים. כולן משחקות בעל כורחן במשחקי כוחות סמויים יותר או פחות, לפעמים באמצעות כוח פיזי ולפעמים בעזרת העורמה שנאלצו לפתח כתגובת נגד למכבש הלחצים התמידי עליהן כנשים. אבל לכוח שיש להן אין שום משמעות בעולם שלהן, שבו לא משנה מה הן יעשו, הן עדיין מפסידות במלחמה נגד דיכוי בלתי פוסק שלהן. אם משווים את העולם הקודר שלהן לעולם של The Bold Type, אפשר לראות דיסטופיה פמיניסטית3 שבה כל אישה שנפגעה מידי הפטריארכיה והסוכנים שלה היא אישה פגומה, שאין לה שום סיכוי לאושר בחיים ותמיד תצטרך להילחם. אין שום תקווה לשנות את החברה לטובה והכל אבוד לנצח.
קשה מאוד למצוא את דרך האמצע בין הציני לנאיבי. נראה שסדרות קומיות מצליחות לשים זרקור על הטרופים האלה הרבה יותר בקלות מאשר דרמות, והביקורת שהן מעבירות על פעילות פמיניסטית יכולה להיות נוקבת בלי להפוך לנזיפה כוללת (כנראה כי ביקורת שמוגשת בתוספת חיוך וקריצה נוטה להתקבל יותר בברכה מהאשמה ישירה). האקסית המטורפת היא סדרה שמנסה להסתכל על סוגיות פמיניסטיות שנוגעות למגוון נשים (למשל סטנדרט הטיפוח המחמיר שנשים צריכות לעמוד בו בניגוד לגברים, או יחסי מין לא שוויוניים בין גברים לנשים), אבל לא מפחדת גם לתת לדמויות הפמיניסטיות שלה לפספס בגדול כדי להראות תמונה יותר מורכבת מזאת שאנחנו רואים בדרך כלל, ובמיוחד כדי להצביע על העובדה שפמיניזם הוא עבודה קשה שאי אפשר לסכם בכמה שיחות עידוד נלהבות וגישה יותר אסרטיבית. כך למשל, כשרבקה מציעה להעביר סדנת העצמה לנערות במחנה קיץ כדי שתוכל להתקרב לאקס שלה, היא נגררת אחריהן לאקטיביזם פמיניסטי שסובב סביב האינטראקציה שלהן עם גברים וכמה הם נמשכים אליהן, בהנחה שהן יקבלו מהם כבוד רק אם יתאימו לאידאל היופי בלי להראות כמה הן מתאמצות לעשות את זה (בדומה לשיר All About That Bass שבו הזמרת מתפארת בקימורים שלה ומצהירה שהם טובים יותר מרזון כי גברים אוהבים שיש להם במה לתפוס).
https://www.youtube.com/watch?v=bFz0s_-446A
יש משהו הרבה יותר קל לעיכול בפמיניזם של "תראו איזה יפות ומדהימות כל הנשים". הוא לא דורש מחשבה מעמיקה על נושאים מבאסים כמו דיכוי ותרבות האונס, למשל. אבל פמיניזם כזה, מה שהוא עוסק בו הוא לא העצמת נשים, אלא האדרה שלהן. הוא רק כיסוי לסנטימנט קצת פחות סימפתי, כזה שמציב נשים בפוזיציה גבוהה יותר, של המלאכיות הכל-יכולות שעושות את כל העבודה בבת אחת, והגברים לא יכולים לעשות דבר כדי להשיב על הטובה מלבד להלל ולשבח אותן כאילו היו כלבלב: "מי יודעת לעשות מולטי טאסקינג? מי אישה חזקה ועצמאית שלא צריכה אף גבר? מי המלכה של הבית? מי?!" מהצד השני של האמירה הזאת משתמע (ולעתים קרובות נאמר במפורש) שנשים הן כאלה אלילות מופלאות שבלעדיהן הגברים היו כבר מזמן נכחדים. לא רק שהגישה הזאת מזלזלת בגברים ומציגה אותם כחיות פרועות שבמקרה למדו לדבר (עלבון בפני עצמו), היא גם מתייחסת לכל עוול שנגרם לנשים מגברים כבלתי נמנע, כי פשוט אין להם את היכולות הקוגניטיביות להתמודד עם הצרכים המורכבים שלהן (בד בבד דומיננטית גם הטענה שגברים הרבה יותר מוצלחים מנשים בתחומים אנליטיים כמו מדעים מדויקים, תכנות וחניה במקביל, לרוב אצל אותם האנשים, באופן שאיכשהו לא סותר את החייתיות המתפרצת שלהם לכאורה).
יהיה מגוחך לדרוש מתעשיית הבידור והפרסום להימנע מליצור יצירות שאינן מושלמות בקני המידה הפמיניסטיים המחמירים ביותר – אני לא חיה באשליות שהאינטרס של אותם תאגידי ענק בפנייה לנשים הוא כל דבר מעבר לכסף והגבהת התדמית שלהם. אז קשה לי לצפות משיר באורך שלוש דקות לקלוע לכל הדקויות של יחסי כוחות בין מגדריים וההשלכות שלהם, אבל גם קצת קשה לי שלא להיעלב משירת ההלל שהוא מקבל בכל הרשת.

עכשיו, אני לא אומרת שמי שמרגישה מועצמת מ-Toy היא אישה מטומטמת שנפלה בפח הפמיניזם המסחרי. לפעמים, עם כל הדקויות, וההפגנות, והקרבות הבלתי נגמרים מול הביורוקרטיה ומערכת החוק, כל מה שאנחנו רוצות זה לשמוע אישה אומרת לנו שאנחנו מדהימות ושמגיע לנו שיהיה לנו טוב. יש גם משהו מנחם, אפילו מחמיא, בידיעה שהפופולריות הגבוהה של הפמיניזם בתקופה האחרונה מעודדת יוצרים לפנות לנשים במסר מחזק, ולחברות מסחריות לתמוך בהם. אז אני לא מאשימה את מי שנעים לה יותר להמשיך לרקוד עם השיר הקליט והכיפי הזה, אבל אני חושבת שחשוב בכל זאת לשאול את עצמנו אם זה כל מה שמגיע לנו.
אפשר לומר שהגישה שלי היא גישה פסימית, ושאי אפשר כל הזמן לחפש בכוח על מה לכעוס, ושמרוב תלונות על חוסר בשלמות מפרסמים ויוצרים יתייאשו ויפסיקו לנסות לקלוע לטעם הפמיניסטי. אבל אני חושבת שהמצב שונה – אנחנו זקוקים גם למי שנהנה מהיצירות שיוצאות עכשיו וגם למי שיתלונן על הבעיות בהן, אחרת המצב יישאר סטטי ולא יתקדם לשום מקום. אנחנו צריכים גם פמיניסטיות ממורמרות ששום דבר לא מספיק להן וגם יוצרים שלא יוותרו מראש מהמחשבה שהם לא יצליחו להביע את המסר שלהם בדיוק בצורה שכולם וכולן יאהבו (משימה בלתי אפשרית לכל הדעות). חשוב לעודד את שני הצדדים במשוואה הזאת כדי שכולנו נבין שאפשר וצריך להשתפר, כי רק ככה זה באמת יקרה.
הערות שוליים
- ובאמת נכתב על ידי שני גברים: דורון מדלי וסתיו בגר, שכתבו גם את שירי האירוויזיון של נדב גדג' ושל חובי סטאר.
- ותודה לשי לי דרורי שהזכירה לי את הפרסומת של דאב ואת כמה שהיא מרגיזה.
- אם כי לא דיסטופיה במלוא מובן המילה כמו שאפשר לראות בסיפורה של שפחה, שבה ההיררכיה המגדרית המורכבת היא הרבה יותר מפורשת ועל פני השטח.
תגובות