לכודים בתוך עצמנו – צבים כל הדרך למטה

את ג'ון גרין אני מכירה כבר מ-2012. לא דיברתי איתו או פגשתי אותו מעולם, כמובן. זו היכרות מסוג אחר, סוג שכנראה לא היה קיים עד לאחרונה. בסוף 2012 קניתי את ספרו אשמת הכוכבים בלי ששמעתי עליו שום דבר. הוא פשוט נראה כמו ספר מעניין. קראתי אותו בלילה אחד, בכיתי, והתאהבתי בספר. עדיין, לא היה לי שום עניין בסופר עצמו. דמיינתי אותו כמו דמות הסופר שמופיע בספר – זקן טרחן. כמה שבועות אחר כך מצאתי את ערוץ היוטיוב שלו ושל אחיו, Vlogbrothers. לא מצאתי אותו בעקבות הספר, אלא כתוצאה מצירוף מקרים משונה. ואז גיליתי שג'ון גרין הוא ממש לא מה שדמיינתי. הוא איש צעיר – יחסית – שמדבר על דברים שמעניינים אותי. בערוץ Vlogbrothers, הוא ואחיו הצעיר האנק יוצרים כל שבוע סרטונים קצרים שבהם הם מדברים על כל נושא – פוליטיקה, כלכלה, החיים האישיים שלהם או באטמן – אחד עם השני וגם עם הקהילה שנוצרה סביבם. חברי הקהילה הזו נקראים הנרדפייטרים (nerdfighters), החנונים הלוחמים. אלה הם האנשים שמתעניינים במה שג'ון והאנק גרין יוצרים וחולקים איתם את השאיפה להפוך את העולם למקום פחות גרוע. רובם בני נוער, אבל לא כולם, ואני מניחה שאני אחת מהם. לאורך השנים המשכתי לעקוב אחרי האחים גרין ולהיחשף לפרויקטים השונים שבהם הם עוסקים, שכוללים בין היתר את ערוצי היוטיוב Scishow ו-Crash Course, את הפודקאסט Dear Hank and John, ואת הכנסים וידקון ופודקון. אני לא עוקבת אחרי כל אלה באדיקות, ואני לא מסכימה עם כל מה שג'ון או האנק אומרים, אבל אני מעריכה את הגישה שלהם לחיים ואת הכוונות החיוביות שלהם. אני שומעת מהם ישירות על מה שמעסיק אותם, מה שהם עושים בחייהם ומה שהם מאמינים בו, וזה מה שיוצר את ההיכרות החד-צדדית בינינו. באיזשהו שלב גם קניתי וקראתי את כל הספרים שג'ון גרין כתב לפני אשמת הכוכבים. את חלקם אהבתי יותר, את חלקם פחות, ובכל אחד היו דברים שנהניתי מהם ודברים שלא, אבל אף אחד לא הגיע לרמה של אשמת הכוכבים. ברור לגמרי למה דווקא אשמת הכוכבים התפרסם כל כך, הזניק את ג'ון גרין למעמד של סופרסטאר וגם עובד לסרט לא רע בכיכובם של שיילין וודלי ואנסל אלגורט.

שש שנים אחרי אשמת הכוכבים יוצא ספרו החדש של ג'ון גרין, צבים כל הדרך למטה (Turtles All the Way Down). אלו היו שש שנים קשות בשביל גרין והלידה של הספר החדש הייתה כרוכה בייסורים. מה שיצא בסוף הוא ספר שהוא אמנם לא אוטוביוגרפי, אבל הוא הספר הכי אישי שלו עד עכשיו. צבים כל הדרך למטה מספר את סיפורה של אייזה הולמס. היא נערה בתיכון, היא מאוהבת במכונית שלה, והיא מתמודדת עם OCD. ולא, זה לא הדבר שאתם חושבים עליו כשאתם חושבים על OCD. היא לא בן אדם מסודר מאוד שמעדיף שהווליום בטלוויזיה יהיה מכוון למספר זוגי. היא סובלת ממחשבות פולשניות בלתי פוסקות, מחרדות איומות, ומהתנהגויות כפייתיות שמשבשות את היום-יום שלה. המחשבות שלה כל כך טורדניות שהיא לא מסוגלת אפילו להקשיב למה האנשים סביבה אומרים לה. היא פוצעת את עצמה שוב ושוב מפחד שהפצע המגליד שלה הזדהם, והיא לא מסוגלת להפסיק. יש לה OCD אמיתי, לא מהסוג שמשמש כבדיחה. הספר מציג את עצמו כספר בלשי שבו אייזה תחקור את תעלומת היעלמו של ראסל פיקט, עבריין צווארון לבן השווה מיליארדים, אבל מהר מאוד העלילה הבלשית נזנחת והספר מתמקד במערכות היחסים של אייזה עם דייזי, חברתה הטובה ביותר, דיוויס, בנו של המיליארדר, ובעיקר עם עצמה ועם המחשבות שלה. ג'ון גרין כבר התנסה בכתיבת תעלומות בספרו ערים של נייר, וגם שם התעלומה הייתה רק תירוץ כדי לחקור את נפשן של הדמויות ואת הקשרים ביניהן.

בספר חוזרים הרבה מהאלמנטים שמופיעים בספריו הקודמים של גרין. הוא מדבר שוב על טבעו של כאב, נושא מרכזי באשמת הכוכבים. הוא חוזר על הרעיון שלפיו אי אפשר באמת להבין אנשים אחרים – רעיון שהופיע כבר בערים של נייר. מערכות יחסים שממשיכות להתקיים ולהתפתח למרות שאחד הצדדים בהן הלך לעולמו הוא נושא שנחקר כבר בספרים מחפשים את אלסקה ואשמת הכוכבים, וגם הוא מופיע בקצרה בספר החדש. אפילו כמה מהמטאפורות שבהן גרין השתמש ביצירות הקודמות שלו חוזרות בספר הזה.

מבין כל הספרים הקודמים של גרין, צבים כל הדרך למטה הכי מזכיר את אשמת הכוכבים. קודם כל, אלה שני הספרים היחידים שלו שבהם מככבת נערה, ולא נער. הרצון הטוב בתחום הזה ניכר, אבל הסופר עדיין לא מצליח להיטמע בנקודת המבט הנשית לחלוטין. הרעיונות שלו לגבי איך נערות חושבות גרמו לי לנוע באי נוחות יותר מפעם אחת. אולי זה פשוט בלתי אפשרי בשבילו לכתוב מנקודת מבטה של נערה באופן מושלם. בספר אייזה אומרת שכל אחד יכול להסתכל לך בעיניים, אבל נדיר למצוא אדם שיסתכל על העולם ויראה את אותו הדבר שאתה רואה. וזה אכן נדיר. כפי שג'ון גרין אומר שוב ושוב בספרים שלו – אי אפשר להבין באמת את האנשים שמסביבנו. אפשר רק לנסות לדמיין אותם בצורה מורכבת ככל שאנחנו יכולים. זה מה שהוא מנסה לעשות: לדמיין את החוויות של נערה בתיכון. לפעמים מצליח לו ולפעמים לא.

הדרך השנייה שבה הספר מזכיר את אשמת הכוכבים הוא העיסוק שלו במערכת יחסים רומנטית שנאבקת בכל הסיכויים. העיסוק ברומנטיקה הוא החלק שהכי אכזב אותי בספר. מערכת היחסים בין אייזה לדיוויס לא סוחפת ומרגשת כמו זו שבין הייזל ואוגאסטוס, גיבורי אשמת הכוכבים. החלקים שעוסקים במערכת היחסים הזו הם החלקים הכי פחות מעוררי הזדהות של הספר, ולפעמים הם אפילו מביכים. כן, לא חשבתי שזה אפשרי, אבל ג'ון גרין הצליח לכתוב סצינת נשיקה ראשונה אפילו פחות מוצדקת מזו שמתרחשת בבית אנה פרנק. הדיון בהשפעה של מחלות נפש על מערכות יחסים הוא מעניין וחשוב מאד, אבל הוא לא חייב להתמקד דווקא במערכת יחסים רומנטית. נראה שהספר לא החליט איזו מערכת יחסים מהווה את הציר המרכזי שלו – זו שבין אייזה לדיוויס או זו שבין אייזה לדייזי. לי ברור מי מהן חשובה יותר. הקשר בין שתי החברות הטובות הרבה יותר מעניין ומרגש מרומן הנעורים שמופיע בספר. דייזי היא דמות מרתקת בפני עצמה, ובבירור האדם הכי חשוב בחיים של אייזה. לקראת סוף הספר נראה שהמסר שלו הוא שהקשר של אייזה ודייזי הוא העיקר, ובכל זאת הוא מסתיים במונולוג משתפך על מה שהיה בין אייזה לדיוויס. הייתי רוצה לראות את ג'ון גרין מנסה בעתיד לכתוב ספר שלא כולל מערכת יחסים רומנטית בכלל. רומנטיקה אולי מעסיקה הרבה בני נוער, אבל בוודאי לא את כולם. אני בטוחה שיש הרבה סיפורים נהדרים לספר בלי לגעת בנושא הזה, והייתי שמחה לראות את ג'ון גרין מרחיב את האופקים שלו. גם ככה החלקים הכי טובים בספרים שלו הם אלה שעוסקים בחברויות. אני בטוחה שהוא יכול לספר סיפור שלם על זה, ואני בטוחה שזה יהיה מרענן ומהנה.

אחת התלונות הנפוצות על הכתיבה של ג'ון גרין היא שהיא לא ריאליסטית. זו טענה מדויקת. לכל בני הנוער שמופיעים בספרים האלו יש תחביבים או תחומי עניין ספציפיים באופן משונה, הם מצטטים שירה בכל משפט שני, והמחשבות שלהם נודדות בין מטאפורות ודימויים לפילוסופיה תיאורטית. בעולם שלנו אין בני נוער כאלה, ואם יש הם כנראה קראו יותר מדי ספרים של ג'ון גרין. אני לא מפקפקת בנכונות האמירה שהספרים האלו לא מציאותיים. מה שאני לא מבינה זה למה אותם מבקרים חושבים שזו שגיאה מצידו של הסופר. ג'ון גרין לא מכוון פה לריאליזם יותר משסופרי מדע בדיוני מכוונים לריאליזם כשהם כותבים על נסיעה במהירות האור או שסופרי פנטזיה מכוונים לריאליזם כשהם כותבים על כישוף שהופך אנשים לבלתי-נראים. הספרים של ג'ון גרין לא שייכים לז'אנר הספקולטיבי, אבל הם דומים לו בכך שהם מכילים אלמנטים לא מציאותיים שמצופה מהקורא לקבל כקיימים בעולם של הספר. אלה חוקי הז'אנר, ואם אתה לא אוהב אותם, אולי זה לא הז'אנר בשבילך. אין בזה שום דבר רע, כל אחד וטעמו, אבל חוסר בחיבור למאפיינים של ז'אנר מסויים לא אומר שסופרים טועים כשהם כותבים בז'אנר הזה. צבים כל הדרך למטה הוא ספר בז'אנר של ספרי ג'ון גרין. הוא לא-ריאליסטי באותן דרכים שבהן קודמיו היו כאלה. למדתי לצפות לזה וזה לא הפריע לי. עדיין היו סצינות מגוחכות, אבל היו גם חלקים אמיתיים, והם היו החלקים הכי חשובים בעיניי. לא בזבזתי זמן בלתהות על הכלים שבהם הסופר משתמש כדי להעביר את הסיפור שלו, והתמקדתי בסיפור עצמו.

השם של הספר מגיע מאנקדוטה על פיזיקאי מפורסם שמרצה לפני קהל על טבעו של העולם. הוא מספר על המפץ הגדול והאבולוציה. בסוף ההרצאה קמה אישה מבוגרת ומודיעה לו שהוא טועה, והעולם שלנו בעצם שטוח, והוא מונח על גבו של צב ענק. המרצה מחליט להשתעשע איתה ושואל על מה הצב הזה עומד, והאישה עונה שהוא עומד על עוד צב. לאחר שהמרצה שואל על מה הצב הבא עומד היא מתרגזת ומודיעה לו שיש צבים כל הדרך למטה. כמובן שהדרך שבה אותו פיזיקאי תיאר את העולם הפיזי שבו אנחנו חיים היא מדויקת עובדתית. אנחנו נמצאים על כדור הארץ שמרחף בחלל ומוחזק רק על ידי כוחות המשיכה הבלתי נראים בינו לבין שאר העצמים במערכת השמש שלנו. אבל התיאור של אותה אישה עדיין נכון, כשמשתמשים בו כדי לתאר את העולם הפנימי שלנו. אצל ג'ון גרין העולם הזה לא פחות חשוב ואפילו יותר. אצלו פיזיקה, מתמטיקה וביולוגיה הם רק כלים לתיאור החוויות הפנימיות של בני האדם, והדרך שבה הוא מתאר את העולמות הפנימיים שלהם מזכירה את הסיפור על הצבים. אנחנו מאמינים שהדברים שאנחנו עושים מבוססים על אמונות שלנו, שבתורן מבוססות על רעיונות מוצדקים אחרים שיש לנו, וכך כל הדרך למטה. אנחנו מאמינים שיש סיבה לכל דבר שקורה לנו. שהדברים הרעים או הטובים שקורים לנו הם פרסים או עונשים על ההתנהגות שלנו. אנחנו מבססים את האמונות שלנו על רעיונות קודמים, כשאנחנו מאמינים שבכך אנחנו ממשיכים שרשרת הגיונית של סיבות ותוצאות שנמשכת עד אינסוף.

רוב הספר מתרחש בעולם הפנימי של אייזה. לא באופן שבו רוב הספרים מתרחשים במחשבות של הגיבורים שלהם, כשאנחנו נחשפים למונולוגים פנימיים ורואים את העלילה דרך המחשבות של הגיבור. בספר הזה אנחנו שומעים את המחשבות של אייזה על המחשבות של אייזה, וכך כל הדרך למטה. למעשה, הדברים שאייזה חושבת מהווים חלק משמעותי יותר מהעלילה מאשר המקומות שאליהם היא הולכת והאנשים שהיא פוגשת. היא כלואה בתוך הראש שלה: היא לא מסוגלת שלא להיכנס לספירלות מחשבתיות, כפי שהיא קוראת להן, והעוצמה של המחשבות שלה מגמדת את כל מה שמתרחש סביבה. המחלה שלה היא כזו שדורשת תשומת לב בלתי פוסקת. היא לא יכולה להתעלם ממנה כדי לבלות עם חברים או לצאת להרפתקה. בעל כורחה, המחלה תמיד תהיה ההרפתקה שלה. וזו לא מחלה שעושה אותה טיפוס יותר מעניין ומשעשע, כמו שהפרעות נפשיות מוצגות לרוב במדיה. אייזה היא לא ה-manic pixie dream girl – אותה דמות ארכיטיפית שהחוסר שלה ביציבות נפשית מכניס צבע לחייו של הגיבור. מערכת יחסים עם אייזה היא לא מרגשת יותר, היא כמעט בלתי אפשרית. מחלת הנפש של אייזה היא מחלה אמיתית, שמשתלטת על החיים שלה והורסת כל חלקה טובה בהם. הרעיון של בלש הסובל מ-OCD מזכיר את הסדרה מונק, שבה הדמות הראשית סובלת מ-OCD. בהתחלה המחלה של אדריאן מונק גובה ממנו מחיר, אך הוא מנצל אותה כדי להפוך לבלש פרטי, ותשומת הלב שלו לפרטים עוזרת לו לפתור כל מקרה. בשביל אייזה ההפרעה שלה היא בדיוק זה – הפרעה. ג'ון גרין מספר לנו את האמת הלא-פופולרית: מחלות נפש הן לא כוח על. מחלות נפש הן קריפטונייט. ה-OCD של אייזה לא מקרב אותה לפתרון התעלומה – הוא מוריד אותה מהמסלול ומקשה עליה להתמקד במשימות פשוטות, קל וחומר בהשגת מטרות רחוקות יותר.

באופן אירוני, חלק גדול מהספר עוסק בכך שיש דברים שאי אפשר להעביר במילים. המטרה שג'ון גרין לקח על עצמו – להעביר את החוויה של חיים לצד מחלת נפש בספר שלו – היא מטרה בלתי אפשרית. אבל הוא סופר. מילים הן הכלי היחיד שלו, והוא עושה את זה בצורה המיטבית. ג'ון גרין זכה ללעג על השימוש המופרז שלו במטאפורות בספרים קודמים. הוא עונה לביקורת הזאת כשהוא מספר לנו שיש דברים שהדרך היחידה לתאר אותם היא באמצעות דימויים ומטאפורות. אין לו איך לגרום לנו להרגיש את מה שהוא מרגיש כשהמוח שלו בוגד בו, הוא יכול רק להגיד לנו כמו מה זה מרגיש. המילים הן גם מכשול בדרך שלנו להבין אנשים אחרים, וגם הגשר היחיד שמאפשר הבנה כלשהי בין בני אדם. גרין משתמש בהן כמיטב יכולתו כדי להעביר תחושות שקשה לתאר, ורוב הזמן הוא מצליח.

הספר נפתח כשאייזה מספרת לנו שהיא עשויה להיות דמות בדיונית. אבל זה לא ספר מטא ששובר את הקיר רביעי. זו רק הדרך של אייזה להביע תסכול מחוסר השליטה שלה בחיים שלה. בין אם חוסר השליטה שהיא חווה כתלמידת תיכון, שסדר היום שלה מוכתב על ידי אנשים אחרים, ובין אם חוסר השליטה שהיא חווה בהתמודדות עם OCD, כשהיא מרגישה שהיא לא בוחרת את המחשבות שלה. אייזה ממשיכה להתייחס לחיים כאל נרטיב כשהיא מתארת את חבריה ללימודים כדמויות במחזה, ואת עצמה היא מתארת כסיידקיק של דייזי. הדימוי הזה נמשך לכל אורכו של הספר, עד לסוף שבו אייזה מחליטה לאתגר אותו ולהזכיר לנו שהחיים הם לא סיפור. אנחנו בוחרים פיסה קטנה מתוכם שעובדת כנרטיב, וקוראים לקצוות שלה התחלה וסוף, אבל אלה לא באמת החיים. אייזה – כמספרת וכדמות הראשית – מגיעה למסקנות חשובות לגבי טיבם של סיפורים ושל סופים. אלה לא מסקנות שמתארות את החיים של דמות בדיונית. אלה מסקנות שמסבירות את החיים האמיתיים, החיים שלא מתאימים למסגרת המוקפדת של הנרטיב. החיים שלא עובדים כסיפור. אפשר לומר שזה שאפתני לנסות להעביר בספר לנוער מסרים על משמעות החיים וההיגיון שלהם, אבל ג'ון גרין אף פעם לא פחד מהאתגרים האלה. בספרים הראשונים שלו המסרים היו קהים יותר, ועם כל ספר שכתב הוא חידד את מה שהוא רוצה להגיד, ולמד איך להעביר רעיונות בצורה בהירה יותר. בעבר היה קל לא להבין מה הרעיון שגרין מנסה להעביר. בספר הזה הכוונות שלו סוף סוף ברורות.

הסוף של הספר שונה מאד מהדרכים שבהן הסתיימו שאר הספרים של ג'ון גרין. בספר הזה הוא מחליט לצאת מהמסגרת שהוא בחר לנרטיב הזה ולתת לנו פרספקטיבה רחבה יותר על החיים של אייזה ועל החיים בכלל. הבחירה הזו לא מקרית – היא נועדה לשרת אג'נדה שבולטת לכל אורך הספר. הספר הזה נכתב כדי לתת קול לסובלים ממחלות נפש, וכדי לספר את האמת על ההתמודדות הזו בלי לייפות אותה. כדי לתקן מצד אחד את הסטיגמות שהחברה והמדיה מספרות על המחלות האלה – שהן לא ביג דיל, שהן בחירה שלך, שקל לצאת מהן – ומצד שני כדי לחשוף את השקרים שהמוח שלנו מספר לנו עליהן – שהן גזירת גורל, שהמצב לעולם לא ישתפר, ושאין תקווה. המטרה הברורה הזו בכתיבת הספר לא באה על חשבון האיכות שלו. להפך. הוא אולי פחות סוחף ומהנה מאשמת הכוכבים, אבל הוא מרגש יותר והוא ללא ספק חשוב יותר. הספר מצליח לפנות להמון בני נוער ולתת לפחות לחלקם תקווה: שיש מי ששומע אותם, שיש מי שמבין מה עובר עליהם, שהדברים ישתנו. במובן הזה, השורה החשובה ביותר בספר היו זו שסוגרת אותו. לא בסוף הסיפור של אייזה, אלא בסוף החלק שמגיע אחריו – עמוד התודות. ג'ון גרין משאיר בצד את המעטפת של הסיפור הבדיוני, פונה ישירות לקוראים שלו ומפציר בהם: "פנו לעזרה. מחלות נפש ניתנות לטיפול. יש תקווה, גם אם המוח שלכם אומר לכם שאין." ואם הוא הצליח להעביר את המסר הזה, הספר השיג את המטרה שלו.