ב ,

ביקורות טלוויזיה בתפזורת

ראיתי כמה סדרות ב-2019 ויש לי מחשבות

אני צופה בהמון טלוויזיה, כנראה יותר מבסרטים, ועדיין בבלוג עוד לא יצא לי לכתוב פוסט שלם רק על סדרות. הפוסט הזה מסכם חלק מהסדרות שראיתי במהלך 2019 (ולאו דווקא אלה שיצאו בשנה הזאת) ונועד להיות סקירה קצרה של טעם הטלוויזיה העכשווי שלי.

הביקורות מופיעות בסדר אלפביתי לפי השם העברי של הסדרה.


בבשר החי

כחלק ממשחק הסנטה סודי בתת-תרבות קיבלתי מלימור המלצה לראות את הסדרה בבשר החי. הפרויקט המשותף לא יצא בסוף לפועל, אבל כן רציתי לתת במה למחשבות שלי על הסדרה.

אם יש משהו שאני יכולה להודות בו כבר עכשיו, זה שהסדרה שלימור בחרה עבורי באמת איכותית. ואני ממש מבינה למה שמעתי עליה המלצות במשך כל השנים האחרונות. למרות זאת, באמת יש סיבה טובה למה לא ראיתי אותה עד היום – זומבים פשוט לא עושים לי את זה.

קשה לי להסביר את ההיפוך הזה: ההבנה שהסדרה מוצלחת, ההערכה לנושאים שהיא מדברת עליהם והמשחק של כל הדמויות, ובאותה נשימה להגיד שלא נהניתי. לא סבלתי חס וחלילה, אבל זה פשוט לא היה זה. הכול עובד בצורה נהדרת בסדרה הזאת ובכל זאת לא מצאתי את עצמי ממהרת להמשיך לפרק הבא. אפשר אפילו לומר שהכרחתי את עצמי לסיים את העונה הראשונה, אבל אני מרגישה שהתיאור הזה לא עושה צדק עם האופן שבו צפיתי בסדרה.

אחרי שסיימתי את העונה הראשונה לקחתי הפסקה קצרה ובאתי לעונה השנייה רעננה ומוכנה להתאהב, אבל זה לא קרה. אומנם ראיתי רק פרק אחד ולא המשכתי, אבל הרגשתי שאם עד עכשיו הקסם והחיבור לא התרחשו, זה כנראה כבר לא יקרה. הבאסה העיקרית שלי היא העובדה שאני לא יכולה באמת לשים את האצבע על למה הסדרה הזאת לא עבדה בשבילי. נכון, אני לא אוהבת זומבים, אבל הצלחתי ליהנות מדי פעם מיצירה שמכילה את היצורים האלה. הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא מצליחה להתחבר ליצירה שבה הזומבים מוצגים בפן שאיננו הומוריסטי. וזוהי גדולתה של הסדרה – היא משמשת כאלגוריה לעולם שלנו. אין פה סתם הפחדה וגועל כדי לזעזע את הצופה, אבל גם אין פה ממד פארודי או טיפשי שקיימים בכל ארבעת יצירות הזומבים שחיבבתי.1

ההמלצה שלי היא כזאת: אם אתם רוצים לראות דרמה מד”בית בריטית מוצלחת, עם אנלוגיות לעולם שלנו ועם פרשנויות חברתיות נהדרות – זוהי הסדרה בשבילכם. אבל אם אתם כמוני וזומבים לא מעניינים אתכם, אל תרימו את הציפיות שלכם כל כך, אבל תנו לה צ’אנס – זו באמת לא סדרה רעה.


בארי

אל הסדרה הזאת הגעתי לאחר ששמעתי מחמאות רבות מחבריי ומהאינטרנט. אני אוהבת את ביל היידר כמו שכל אחד אוהב אותו, ועם סדרות של רשת HBO קשה לפספס. בארי מספרת על מתנקש שמגיע ללוס אנג’לס לחסל מטרה ומוצא את עצמו כחלק מקבוצת לימודי משחק. דבר מוביל לדבר והוא נשאב לעולם הזה ומתחבר עם שאר החברים השחקנים בקבוצה, תוך שהבוס הקודם שלו והאנשים שבהם הוא נשלח להתנקש לא נותנים לו לעזוב את עולם הפשע.

הסדרה מוגדרת כקומדיה אבל אני מודה שבקושי צחקתי – לא כי הסדרה לא טובה, אלא כי זו לא באמת סדרה מצחיקה. היא בעיקר אבסורדית. אני לא יודעת אם אני יכולה להמליץ עליה בפה מלא כמו שאר האינטרנט, אבל זו בהחלט סדרה טובה, פשוט לא לכל אחד. יש בה המון אלימות והומור שחור, אבל היא גם מאוד אנושית ואמיתית. היתרון הגדול של הסדרה מבחינתי היא האורך שלה, שתי עונות (השלישית תעלה מתישהו בהמשך השנה כנראה). כל עונה היא בת שמונה פרקים של 30 דקות בממוצע. בסופו של דבר זו צפייה קלילה ומהירה.


הסרטים שעשו אותנו

הסרטים שעשו אותנו היא סדרה תיעודית של נטפליקס מהיוצרים של הצעצועים שעשו אותנו, ובה ארבעה פרקים על ארבעה סרטים אייקוניים שכמעט ולא נוצרו. הסדרה מראיינת את אנשי המפתח בהפקה ועושה סקירה היסטורית של היווצרותו וקיומו של כל סרט שעליו היא מדברת. בארבעת הפרקים שלה אפשר ללמוד על תעשיית הקולנוע ועל הדברים הקטנים ביותר שמשפיעים על מכונה גדולה כל כך כמו הוליווד. 

נהניתי מכל הפרקים בצורה שונה ולדעתי הדבר שהכי השפיע על כמה אהבתי כל פרק היה היחס הקודם שלי לסרטים שעליהם הם דיברו. הפרק על שכחו אותי בבית היה מרתק מבחינת הפקתית, הפרק על מת לחיות היה בינוני להחריד (אולי כי הכרתי את רוב הסיפורים מראש?), הפרק על מכסחי השדים שימש כגילוי מרעיש ואבסורדי על הסרט המוזר הזה, וכל כך התרגשתי בפרק על ריקוד מושחת שישר אחרי הפרק הלכתי וראיתי שוב את הסרט.

זוהי סדרה חמודה, קלילה, מעניינת במיוחד לאנשים שאוהבים קולנוע וסיפורי מאחורי הקלעים, אבל לא הייתי ממליצה עליה רק להם. זו סדרה שלא תיכנס לשום רשימת עשור או צפיית חובה ורוב האנשים ממש לא ירגישו בחסרונה, אבל לפעמים שיטוטי הלילה בנטפליקס מעלים ממעמקי האלגוריתם כמה פנינים חמודות, וזו בדיוק סדרה כזאת. אם יש לכם את הזמן הפנוי, תבדקו גם אתם.


למה נשים הורגות

אני לא אוהבת את המונח גילטי פלז’ר – אם אני נהנית ממשהו אני לא מרגישה אשמה לגביו – ועדיין הסדרה הזאת יושבת בול על ההגדרה. מהיוצר של עקרות בית נואשות מגיעה סדרה חדשה בת עשרה פרקים לשירות הסטרימינג של CBS – במונחים של שידור אמריקאי כמעט בית קברות. הסדרה מתרחשת בשלוש תקופות זמן שונות: שנות החמישים, שנות השמונים וימינו (2019). מרכז הסיפור הוא הזוג (או יותר נכון האישה בזוג) שגר בבית בשכונה פרוורית בלוס אנג’לס.

כל זוג מסתיר סודות משלו, כל אישה מחזיקה בסיבה אחרת למה בסוף הרגה (משהו שאנחנו לא מגלים עד סוף העונה), ובין לבין – דרמה. העיצוב של הבית משתנה בהתאם לתקופה, הדילמות של הזוגות גם כן, ועדיין הגורם המאחד את שלוש הגיבורות הוא היחס של הגברים והחברה אליהן. בקסמי העריכה, כמעט בכל פרק יש רגע שבו שלוש תקופות הזמן מתמזגות לפריים אחד, ובכזאת פשטות מחזק את הקשת הסיפורית הספציפית הזאת.

הסדרה מצחיקה, משהו שלצערי קשה לעשות היום, אבל היא לא שטותית. יש משברים אמיתיים, נושאים חשובים עולים ובין לבין גם מצבי קצה של התמודדות עם החיים. הקאסט נהדר – שמות מוכרים כמו ג’יניפר גודווין, ריד סקוט, אלכסנדרה דאדאריו וגולת הכותרת מבחינתי, לוסי לו וג’ק דבנפורט כזוג סוחרי אמנות שחיים בלוס אנג’לס של שנות השמונים.

המפיקים מתארים את הסדרה הזאת כ”סדרה הבוחנת איך תפקידן של נשים השתנה במהלך השנים, אבל לא התגובה שלהן לבגידה”. לאחרונה הוכרז שלסדרה תעלה עונה שנייה, ואני מאוד סקרנית לגלות לאן זה ילך בתור סדרת אנתולוגיה. העונה הראשונה מביאה סיפור שנסגר עם התחלה, אמצע וסוף, אולי לא הכי מהודקים אבל בלי קצוות פתוחים. העונה השנייה, על פי הדיווחים, תעקוב אחרי סט דמויות חדש.


פוסי/ורדון

הסדרה האנדרייטד של 2019! אוקיי, זה לא מדויק: הסדרה קיבלה מספר דו ספרתי של מועמדויות וזכיות בעונת הפרסים. ועדיין, מרגיש לי שחוץ מכמה חובבי מחזות זמר, רוב האנשים לא מדברים על הסדרה או בכלל צפו בה. אז מבחינת רייטינג זה נכון – חוץ מבפיילוט, מספר הצפיות לכל פרק הוא פחות ממיליון, ואפילו לרשת כבלים נישתית כמו FX זה מעט. אצל המבקרים הסדרה מקבלת ציונים טובים (אבל לא מעולים) ובגדול הסדרה הזאת שמתהדרת בקאסט מדהים – מישל וויליאמס כגוון ורדון וסאם רוקוול כבוב פוסי – ובצוות הפקה שנקטף הישר מברודוויי (לין מנואל מירנדה, תומאס קייל וסטיבן לוונסון2) כנראה עברה מתחת לרדאר של צופי הטלוויזיה.

הסדרה בת שמונה פרקים של שעה, והיא מגוללת את סיפור הזוג המפורסם לאורך השנים ואת תרומתם לתעשיית הבידור האמריקאית. כיאה לסדרה שבסיסה במחוזות הבמה בניו יורק, לא רק שדמויות המשנה הן שמות מוכרים מהתקופה, אלא גם השחקנים שמגלמים אותם מגיעים עטורים בפרסי טוני. הבימוי מיוחד וצוות הכותבים מספר את קורות חייהם של פוסי וורדון באופן מקיף ואוהב.

לא צריך להבין בברודוויי ובמחזות זמר כדי להנות מהסדרה לדעתי, וגם לא צריך להכיר את עבודתם של פוסי וורדון.3 אין ספק שהידע המקדים תורם, אבל הסדרה עובדת טוב מאוד גם בלי להכיר כלום (אולי ההכנה היחידה שבעצם צריך היא צפייה בקברט, וזה תמיד טוב). יתרה מזאת, הסדרה הזאת עשתה לי חשק להשלים את כל גוף העבודה של הזוג, מהסרטים למחזות הזמר שהם שיחקו בהם ויצרו להם כוריאוגרפיה. לא פעם אחרי הפרק מצאתי את עצמי מחפשת ביוטיוב את הגרסה המקורית לקטע שביצעו בסדרה ונפעמת מהשחזור המדויק. אני ממליצה בחום, ואם לא בשביל החינוך המוזיקלי, אז כדי לא לפספס עוד הופעה נהדרת של סאם רוקוול ומישל וויליאמס.

הערות שוליים

  1. ברוכים הבאים לזומבילד, מת עליה, מת על המתים, ז-ו-מ-ב-י-ם.
  2. לין מנואל מירנדה הוא היוצר של המילטון וניו יורק על הגובה, תומאס קייל הוא הבמאי של המחזות האלה וסטיבן לוונסון הוא המחזאי של אוון הנסון היקר.
  3. אם כי אני לא מפספסת הזדמנות כדי להמליץ לכולם לראות את כל הג’אז הזה.

תגובות

טוען...

תגובות

אינני אשם: מגדירים מחדש את הגילטי פלז’ר

ביקורת: סוניק הסרט