ביקורת: ונום

הסרט החדש מארסנל גיבורי העל המידלדל של סוני עוסק בעיתונאי צעיר ונחוש שגר בעיר גדולה בארה"ב. הוא עובד בארגון חדשות גדול שמעריך את הכישרון שלו, אבל חוסר האחריות שלו עומד בדרכו. החיים שלו משתנים לתמיד כשהוא מבקר במעבדה של תאגיד מדעי מרושע שבראשו עומד איש עסקים מפוקפק במיוחד. כשהגיבור יוצא מהמעבדה – אחרי אינטראקציה מצערת ולא מומלצת עם דגימה ביולוגית שמוחזקת בה – הוא מרגיש שמשהו בו משתנה. בהתחלה הוא בטוח שהוא חולה אבל מהר מאוד הוא מגלה שהוא חזק ומהיר מאי פעם, ויכול לחזות סכנה מתקרבת. כך הוא הופך לגיבור העל… ונום.

רגע, מה, אמרתם ספיידרמן? מי זה ספיידרמן? לא שמענו על אף אחד בשם הזה. הסרט ונום לא מכיר בכלל בקיומו של גיבור העל האהוב שנמצא עכשיו בסיבוב השלישי שלו על מסכי הקולנוע. הגיבור פה הוא אדי ברוק. אם אתם לא חובבי קומיקס ייתכן שהשם הזה מוכר לכם מערימת האשפה הבוערת שנקראת ספיידרמן 3. שם גילם אותו טופר גרייס, והוא שימש כנבל מול ספיידרמן של טובי מגווייר. בסרט החדש הדמות קיבלה שדרוג כפול – מנבל לגיבור ומטופר גרייס לטום הארדי. טופר גרייס הוא שחקן שאני מחבבת מאוד, אבל טום הארדי הוא ללא ספק שחקן ברמה גבוהה יותר, במיוחד בהזדמנויות הנדירות שבהן נותנים לו לדבר כמו בן אדם רגיל. למרבה הצער השיפורים מסתכמים בזה, והסרט עצמו לא טוב יותר מספיידרמן 3 המושמץ.

כאמור, לפני שהוא הופך לונום, אדי ברוק הוא עיתונאי. יש לו תכנית תחקירים שלא דומה לשום דבר שראיתי בטלוויזיה (לא שראיתי תוכנית תחקירים בזמן האחרון, אבל לא זכור לי שמצלמים אותן עם מקלות סלפי). אבל לפני שאנחנו מספיקים לתהות מה בדיוק העיתונאי הזה חוקר, הוא נשלח לראיין את קרלטון דרייק. דרייק הוא מנכ"ל של חברה מתחום הביולוגיה שעוסקת משום מה גם בחקר החלל, והוא בכלל לא מבוסס על אף אחד שאנחנו מכירים, על מה אתם מדברים. למרות שאדי ברוק אמור להיות עיתונאי מבריק, הריאיון הולך ממש ממש גרוע, ותוך יום ברוק מאבד – בצדק – את העבודה שלו ואת החברה שלו, אן. הוא נותר בלי כסף ובלי כבוד אבל ממשיך לחלק שטרות של 20 דולר להומלסים ברחוב, כי זה מה שאנשים בלי עבודה ובלי עתיד עושים אם מאוד חשוב שנדע שהם הגיבורים הטובים של הסיפור. בעקבות קצה חוט חדש הוא פורץ למעבדות רשע בע"מ (נראה לי שהיה לתאגיד הזה שם אחר, אולי ספייס אקס או משהו כזה, אבל לא הקשבתי) ושם בטעות פוגש את ונום – חייזר מגזע המכונה סימביוט שהגיע לארץ עם אחת החלליות של רשע בע"מ. דרייק לא ממש מחבב את העובדה שברוק התעסק עם המחקר שלו ומתחיל לרדוף אחריו כדי להשיג את ונום בחזרה, בזמן שברוק מסתגל לעובדה שטפיל חייזרי השתלט לו על הגוף, ומראה נטייה מדאיגה לאכילת ראשים של אנשים, במובן המילולי.

כאמור, טום הארדי עושה עבודה די טובה בתפקיד אדי ברוק. גם ריז אחמד לא רע בתור הנבל. זו לא אשמת אף אחד מהם שכתבו להם דמויות ממש מטומטמות. בשיחה הראשונה ביניהם נראה שהקונפליקט ביניהם שאוב מהמציאות ונוגע בסוגיות עכשוויות מעניינות, אבל מהר מאוד הקונפליקט הופך מ"אילון מאסק נגד העיתונות החופשית" ל"מדען מרושע גנרי נגד האיש המטומטם בעולם", וזה לא משהו ששווה ללכת לקולנוע בשבילו. ברוק ודרייק עושים כל החלטה אידיוטית אפשרית במהלך הסרט, והמאמץ הראוי לציון של השחקנים להוסיף עומק לדמויות פשוט לא מתעלה על הדיאלוגים המחפירים. כדי להוסיף חטא על פשע, בתפקיד אן לוהקה מישל וויליאמס, שחקנית מוערכת שבוזבזה בסרט הזה בתפקיד משעמם וחסר אופי. לכל המשתתפים מגיע סרט גיבורי על טוב יותר, ובעיקר מגיע להם דמויות עם יותר מאונה אחת במוח.

אז הסיפור והדמויות מעוררי גיחוך, אבל מה יש לסרט להציע בשאר התחומים? אם אתם חובבי אקשן, תתרחקו מוונום. סצנות האקשן בו חשוכות, מבולגנות, מכוערות ובעיקר מטופשות מאוד. הן אפילו לא נחוצות במיוחד, ואין בהן שום דבר מהנה. אם קיוויתם לסגור את הקיץ עם סרט מצחיק, תתרחקו מוונום, שוב. לא לגמרי הבנתי מתי הוא חושב שהוא קומי ומתי לא, אבל באף אחד מהמקרים הוא לא היה משעשע. האלמנט של שני טיפוסים שונים מאוד שנאלצים לעבוד יחד מוכר לנו מסרטי buddy cop (או לחלופין מקומדיות רומנטיות) והיה יכול להיות ציר מרכזי מוצלח לסרט, אם הוא היה נשען יותר לכיוון הזה. אבל מערכת היחסים בין ונום לנשא שלו לא מתפתחת בצורה סבירה או מעניינת וההתקוטטויות שלהם בעיקר מביכות. הייתי תחת הרושם שמעבדי תמלילים שמשמשים תסריטאים אמורים להציג אזהרה מהבהבת כשמקלידים את המשפט "אנחנו לא כל כך שונים, אני ואתה", אבל הקלישאה העתיקה הזו בכל זאת מצאה את דרכה לסרט, ביחד עם עוד שלל שורות דיאלוג שגרמו לי להתכווץ במבוכה. אם אתם חובבי גיבורי על בכלל או ספיידרמן בפרט, גם לכם אמליץ להתרחק מוונום – עם הסתייגות. הסרט עצמו לא מחדש שום דבר לז'אנר ולעולם, אבל סצנת אחרי הכתוביות שלו שימחה אותי מאוד והחזירה לי את התקווה שיש סרטי גיבורי על ששווה לחכות להם. שימו לב, לא מדובר בסצנת אמצע הכתוביות, שאם הבנתי נכון עושה מחווה לקלאסיקה קולנועית ומכניסה אליה דמות אהובה ממשפחת סימפסון. ההמלצה שלי תקפה רק לסצנת אחרי הכתוביות. בהחלט שווה להישאר עד אליה, או טוב מכך, להיכנס לאולם באיחור של כשעה וחמישים דקות ולראות רק אותה.

ספיידרמן הוא עדיין דמות אהובה ומוצלחת. גם אחרי שטובי מגווייר ניסה להרוג אותו, ואחרי הניסיון הכושל עם אנדרו גארפילד, הדמות זכתה לתחייה מחדש. משחק הווידאו החדש של ספיידרמן עושה כותרות, לטובה, סרט האנימציה המבוסס על הדמות שייצא בקרוב נראה נהדר, ודיסני מצילים את פיטר פארקר עם טום הולנד והשילוב המוצלח שלו ביקום הקולנועי של מארוול. אבל מה שאהבנו בספיידרמן תמיד היה הגיבור. אף אחד מהנבלים שלו לא גנב את ההצגה אף פעם. אם סוני עדיין חושבים שהם יכולים ליצור פרנצ'ייז שמבוסס רק על החבר'ה הרעים מסרטי קומיקס, הם יכולים לעמוד בפינה יחד עם DC ועשרות סרטי הג'וקר שלהם. ונום הוא פשוט לא החומר שממנו עשויים גיבורים.