ב ,

ביקורת: סגן הנשיא

לא רק למביני עניין

אני לא מתעניין בפוליטיקה. אני יודע, זו הצהרה מוזרה להתחיל איתה ביקורת על סרט פוליטי, אבל זו האמת. הנושא מעולם לא משך אותי, ועד היום לא הצלחתי למצוא את החשק ללמוד יותר על העולם הנסתר של נבחרי הציבור. כשאני רואה מה דיונים פוליטיים עושים לאנשים אני אפילו פחות מעוניין לדעת במה מדובר. לכן, סרטים פוליטיים צריכים לעבור אצלי מבחן שונה מאצל רוב האנשים – קודם כל, צריך שאני אבין על מה לעזאזל הם מדברים. ויפ, הסדרה בכיכובה של ג’וליה לואי-דרייפוס, היא דוגמא לסדרה פוליטית שאני מאוד אוהב. למרות שאני לא תמיד מבין עד הסוף את הסיטואציות שמתרחשות בה, היא מצליחה לפשט רעיונות מורכבים בשביל טיפשים כמוני. שלא כמו הסדרה על סגנית הנשיא, הסרט סגן הנשיא לא מנסה בכלל להסביר לי את חוקי העולם שבו הוא מתרחש. בכל זאת נהניתי מאוד.

הסיבה לזה היא פשוטה: סגן הנשיא הוא לא סרט על פוליטיקה. הוא סיפור על אדם בעל כוח ועל הקשרים שלו עם אנשים בעלי כוח אחרים, ואת זה אני לחלוטין מסוגל להבין. במקום להסביר את הרעיונות הפוליטיים, הסרט מעדיף להתמקד באנשים מאחוריהם. זהו לא סרט על ההחלטות, זהו סרט על מי שמחליט אותן. בנקודה מוקדמת בסרט, המתארת את תחילת הקריירה של דיק צ’ייני, הוא עומד מול דלת ומוסבר לו שמאחוריה עומדים ברגע זה ממש שני אנשים שדנים במשהו שהולך להשפיע על כל העולם. הרעיון שמאחורי כל החלטה פוליטית עומדים אנשים רגילים ופשוטים כאחד האדם מוצג לאורך הסרט מספר פעמים, ונראה שהתסריט נכתב לפיו. הסרט לוקח כמה מהדמויות המשפיעות ביותר בפוליטיקה האמריקאית ומאניש אותן. כמובן, הם היו אנשים כבר קודם, אבל אנחנו הכרנו אותם כדמויות ציבוריות וראינו רק את מה שהם רצו שנראה ולא את ההתנהלות שלהם מאחורי הקלעים. סגן הנשיא מנסה לעשות בערך את מה שמערכונים פוליטיים בסאטרדיי נייט לייב מנסים לעשות: להציב את מנהיגי העולם בסיטואציות אנושיות, ובכך ללעוג להם.

והו, כמה שסגן הנשיא אוהב ללעוג לדמויות שלו. אם יש משהו שאדם מק’קיי, במאי ותסריטאי הסרט, שונא יותר מהדמויות עליהן הוא כתב – הוא ככל הנראה לא שם אותו בתסריט. הסרט מציג את כל המעורבים בממשלתו של ג’ורג’ וו. בוש כטיפשים גמורים שלא מתעניינים בשום דבר מלבד כוח. בנאום הזכייה של כריסטיאן בייל בטקס גלובוס הזהב על תפקידו בסרט הוא הודה לשטן על ההשראה בגילום הדמות, ולחלוטין רואים את זה. דיק צ’ייני כפי שהוא מוצג בסרט הוא בן אדם רשע המונע אך ורק ממניעים אגואיסטיים.

את הרשעות והטיפשות המתפרצת של הדמויות מצליחים השחקנים לתפוס בצורה בלתי רגילה. כריסטיאן בייל נעלם בתוך התפקיד, וממש לא רק בגלל השעות שבילה בחדר האיפור. הוא נותן הופעה שכל הזמן נעה בין החמוד למפחיד. הוא לעיתים דובי חמוד שרוצים לחבק לנצח ולפעמים הסיוט הכי נורא שלך. הניגוד הזה נותן לקהל את האפשרות להתחבר ולחבב את דמותו של צ’ייני למרות המעשים וההחלטות המפוקפקים שלו, ובייל מצליח להעביר את זה בצורה מוצלחת. שאר השחקנים בסרט נותנים גם הם הופעות משובחות הראויות לפרסים, כשבראשם איימי אדמס וסטיב קארל. סאם רוקוול בתפקיד ג’ורג’ בוש הוא השחקן היחיד בקאסט שמשחק דמות ציבורית שכולם מכירים ולכן תפקידו היה קשה במיוחד וחשוף להרבה יותר ביקורת. למזלו, התסריט דרש ממנו הופעה קומית יותר משאר השחקנים, כך שלמרות שג’ורג’ וו. בוש שלו נראה כמו חיקוי קומי לדמות האמיתית, המשחק שלו מתאים ומבדר.

בשביל לגרום לשחקנים להיראות כמו הדמויות האמיתיות אותן הם משחקים נדרשה עבודת איפור רצינית, ובהחלט רואים את כמות ההשקעה. כריסטיאן בייל אמנם עלה במשקל בשביל התפקיד ולא לבש חליפת שומן כמו הפחדן שהוא גארי אולדמן, אך עדיין נדרשה הרבה עבודה בשביל לגרום לו להיראות כמו דיק צ’ייני. אבל מבחינתי מה שמרשים יותר מהאיפור עצמו הוא העבודה שעשו על השיער של השחקנים. ניתן לראות תמונות של הדמויות בסרט ליד האנשים האמיתיים, ובכולן לא רק שעיצוב השיער זהה – אנשי סגן הנשיא הצליחו גם לשחזר במדויק את קווי השיער באופן חסר תקדים.

אך הסרט לא עומד רק על השחקנים שלו. ניתן להניח שסגן הנשיא הוא עוד אחד מהסרטים האלו שנוצרו רק בשביל לתת לשחקנים מפורסמים להשוויץ ביכולות המשחק שלהם, אבל הוא לא. למעשה, מי שמשוויץ פה ביכולות שלו הוא מק’קיי, שהחליט לגשת לכתיבת התסריט באותה הדרך שבה אני אוכל ממתקי גומי – הכול ובבת אחת. התסריט של הסרט כולל כמעט כל אמצעי תסריטאי וסיפורי שקיים, ולמרות שזה עושה קצת כאב בטן, זה עדיין כל כך טעים. הסיפור מסופר בסדר לא כרונולוגי אבל גם דרך מספר בלתי מהימן, שהוא גם דמות בסיפור וגם מספר יודע כל, ואם כל זה נשמע לכם מבלבל עד כה, אז חכו שתשמעו על הסצינות שכתובות כאילו יצאו ממחזה של שייקספיר או על לוח המונופול שחוזר שוב ושוב בלי שום סיבה. סגן הנשיא הוא סרט שמלא במטאפורות ודימויים, אבל במקום לתת לדמויות לומר אותן בשיחות נורמליות, הוא משתמש בהן בתסריט עצמו, ובונה את הסיטואציות סביבן. התוצאה היא אומנם סרט לא קוהרנטי מספיק למי שמחפש אחד כזה, אבל היא תמיד מהנה וכיפית לצפייה. הסרט לא מפסיק להפתיע אותך לרגע עם הרעיונות המטורפים שלו.

את סרטו הקודם של אדם מק’קיי, מכונת הכסף, לא אהבתי בכלל. בניגוד לסגן הנשיא הוא כן ניסה לגרום לי להתעניין בנושא שלא מעניין אותי, ואפילו מרגו רובי באמבטיית קצף לא הצליחה לגרום לי להבין כלום באגרות חוב וענייני פיננסיים. לסגן הנשיא נכנסתי עם הרבה ספקות, אבל בסוף הוא הצליח להפתיע אותי. הוא מנסה לעשות דברים חדשים בז’אנר הסרטים הביוגרפיים, וזה משהו שאני חושב שצריך לזקוף לזכותו. סגן הנשיא הוא לא פוליטיקאי רגיל – הוא מבטיח הרבה הבטחות לשינוי, אבל בסופו של דבר הוא גם מקיים את כולן.

תגובות

טוען...

תגובות

פניה הרבות של האקסית המטורפת

ביקורת: המועדפת