ב ,

אומרים לא לאפקט ורתר

על שתי יצירות שמדגימות עיסוק אחראי בהתאבדות ואובדנות

לתשומת לבכם: הפוסט עוסק באופן נרחב ומפורט באובדנות ובהתאבדות.
בנוסף, הוא מכיל ספוילרים למחזמר אוון הנסן היקר ולסדרה האקסית המטורפת.


ייסורי ורתר הצעיר הוא רומן מאת המחבר הגרמני גתה שיצא לאור לקראת סוף המאה ה-18 ועוסק בבחור צעיר שמתאבד בעקבות אהבה נכזבת. קשה לומר כמה אמינים הדיווחים על גל התאבדויות ששטף את אירופה בעקבות הספר, אבל התופעה שמכונה אפקט ורתר קיימת וקשה להכחיש אותה. התאבדות היא מדבקת – התאבדויות של מפורסמים וייצוגים של התאבדויות במדיה פופולרית גורמים לעלייה מסוימת בשיעור ניסיונות ההתאבדות באוכלוסייה. ייסורי ורתר הצעיר הוא לא בדיוק רב מכר בימינו, אבל הסדרה 13 סיבות, שעוסקת בהתאבדות של נערה בתיכון, היא להיט ענק בקרב הנוער. העיסוק באובדנות ב-13 סיבות הוא חסר אחריות ומזיק ממגוון סיבות, והעובדה ששנתיים אחרי יציאת הסדרה נטפליקס חתכה ממנה את הסצנה שעמדה במרכז המחלוקת (ובה ההתאבדות עצמה מוצגת לצופים באופן גרפי במיוחד) לא משנה את זה. קשה עד בלתי אפשרי לדעת בוודאות מה ההשפעה המדויקת של הסדרה על אובדנות בקרב בני נוער ומבוגרים, אבל לפחות בעיניי זה לא משנה. כל עוד יש סיכוי שהסדרה עלולה להגביר אובדנות בקרב האוכלוסייה (ומומחים מסכימים שיש), היא לא צריכה להתקיים. לזכותה של הסדרה עולה לעיתים קרובות הטענה שהיא הובילה לשיח פתוח סביב אובדנות והגברת המודעות, בעיקר בקרב בני נוער, והטענה הזו לא שגויה מיסודה. התשובה לאפקט ורתר היא לא השתקה והתעלמות – אובדנות קיימת בין אם מדברים עליה ובין אם לא. היא נפוצה, ולהכחיש את קיומה לא יפתור את הבעיה ואף עלול להגביר את תחושת הבידוד בקרב אלו שסובלים ממנה ולהניא אותם מלחפש עזרה. אבל זו תהיה טעות לחשוב ששתי האופציות היחידות הן לא לדבר על אובדנות בכלל, או לדבר על אובדנות באופן חסר האחריות שבו יצירות כמו 13 סיבות (ואפילו דיווחים חדשותיים מסוימים) עושים את זה. יש אופציה שלישית: לדבר על אובדנות באופן אחראי שלא מעודד חקיינות ואפילו נותן תקווה למי שמתמודד עם אובדנות בעצמו. בפוסט הזה אני רוצה להציג שתי יצירות שאהובות עליי במיוחד, ובחרו בדרך הזו. לפני שאני מתחילה, חשוב לי לציין שאני לא אשת מקצוע – הפוסט מבוסס על התרשמויות אישיות שלי ועל קריאה של חוות דעת מקצועיות. אם אתם שוקלים לכתוב בעצמכם יצירה שמציגה התנהגות אובדנית, אני ממליצה לכם לחפש ברשת קווים מנחים או להתייעץ עם איש מקצוע.

אוון הנסן היקר

אוון הנסן היקר הוא מחזמר זוכה טוני שעלה בברודוויי ב-2016 ועוסק באוון הנסן, תיכוניסט שסובל מהפרעות חרדה ומסתבך בשקר עצום מול המשפחה של בן כיתתו שהתאבד, נער בשם קונור. המחזמר עוסק באובדנות בצורה שונה עבור דמויות שונות. קונור מופיע במחזמר לשתי סצנות קצרות בתחילת המערכה הראשונה, שאחריהן הוא מתאבד. בשאר ההצגה הוא נוכח רק כיציר דמיונו של אוון. אין שום רמז בהצגה לסיבות שבגללן קונור התאבד, או לאמצעים שבהם השתמש. ההתאבדות לא מוצגת על הבמה ורק מוזכרת על ידי הדמויות האחרות לאחר המעשה. אני לא יודעת אם זה מכוון מצד בנג’ פאסק וג’סטין פול, שהגו את המחזמר, או מצד סטיבן לוונסון שכתב את המחזה, אבל זו החלטה נכונה כשמדובר בדמות שהצליחה להתאבד. אנחנו פשוט לא מסוגלים להזדהות עם קונור, כי אין לנו מושג מה הוביל אותו לעשות את מה שעשה, ואנחנו לא יכולים לחקות אותו כי אנחנו לא יודעים איך הוא עשה את זה. אפקט ורתר פשוט לא יכול להיכנס לפעולה בלי הצלילה לפרטים שסביב ההתאבדות.

מלבד זה שהמחזמר לא מאפשר לנו להזדהות עם קונור, הוא גם נמנע מלהציג את ההתאבדות שלו כפתרון לקשיים שחווה (אלה מהם שאנחנו מודעים אליהם). התגובה של המשפחה שלו להתאבדות שלו היא לא שיברון לב, געגועים או חרטה, כמו שהוא אולי היה רוצה לדמיין, וכמו שהרבה אנשים אובדניים עשויים לדמיין – בין אם בעיות במשפחה הן הגורם העיקרי לאובדנות שלהם ובין אם לא. היחסים בין קונור לבין אביו ואחותו היו מורכבים מההתחלה, והמוות שלו לא משנה את זה. התגובות שלהם, שכוללות כעס וטינה, מראות שהתאבדות היא לא פתרון למערכות יחסים קשות, ולא מעבירה אנשים לצד שלך אוטומטית, או משכנעת אותם שטעו בדרך שבה התנהלו מולך. הצופה שחווה בעצמו קשיים מול הקרובים אליו, ואולי אפילו מדמיין שאחרי מותו האהבה שלהם אליו תתגלה, מעומת עם המציאות הקשה: התאבדות לא בהכרח תגרום לאחרים להבין אותך או להתחרט על הדרך שבה התייחסו אליך.

בשלב מאוחר יותר במחזמר אנחנו מגלים שגם לאוון היה ניסיון אובדני בעבר המאוד קרוב. במקרה שלו, כל הפרטים גלויים. אומנם אנחנו לא רואים את זה קורה, אבל אנחנו יודעים שהוא נפל מעץ גבוה בכוונה, ושהסיבה לכך הייתה החרדה החברתית שלו, הבדידות הקיצונית שחווה במשך רוב חייו, וההרגשה שאף אחד לא מבין אותו. בניגוד לקונור, עם אוון מאוד קל להזדהות, אבל ההזדהות הזו מובילה למקום אחר, כי אוון לא מתאבד: הוא ממשיך לחיות, חווה עוד קשיים, אבל מתגבר עליהם וצומח בעקבותיהם. ניסיון ההתאבדות של אוון לא מוצג כפתרון אולטימטיבי לכל הבעיות שלו או כרגע שאליו מתנקזים כל הקשיים שלו. זו רק עוד תחנה אחת במסע שלו, והמחזמר לא מאדיר את הבחירה הזו בשום צורה. הניסיון האובדני שלו לא משנה את היחס של הסביבה אל אוון. מה שמשנה את מצבו הוא הבחירות שהוא עושה מול האנשים שבחייו, בין אם הן מוצלחות ובין אם לא.

האקסית המטורפת

האקסית המטורפת היא סדרה שעוסקת בבחורה בשם רבקה באנץ’ שמתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית. הפרק החמישי של העונה השלישית נכתב על ידי ג’ק דולג’ן ובו, לאחר שננטשה תחת החופה על ידי אהבת נעוריה, פנתה נגד כל חבריה ואמונה הופר על ידי אמא שלה, רבקה מנסה להתאבד. בדומה לאוון, רבקה שורדת את ניסיון ההתאבדות שלה. זה רק פרק אחד בסיפור שנמשך ארבע עונות, ושהוא באופן החלטי סיפור של צמיחה והתגברות, גם אם קשה לראות את זה לפעמים בגלל האופן הריאליסטי שבו הסדרה מציגה התמודדות עם מחלות נפש. הזדהות עם רבקה תוביל גם היא למסקנה שאפשר לטפס חזרה גם מנקודות השפל הגדולות ביותר. זה אומנם דורש עבודה קשה, אבל זה ייתכן. המניעים של רבקה להתאבדות מוצגים בצורה מאוד מציאותית: היא לא מנסה להתנקם באנשים שפגעו בה או להוכיח משהו. היא פשוט מרגישה שנגמרו לה האופציות. הבית של אמא שלה, המקום האחרון שאליו חשבה שתמיד תוכל לחזור, מתגלה כלא בטוח עבורה, והניסיון האובדני הוא צעד של ייאוש עמוק.

בניגוד לשני המקרים שמופיעים באוון הנסן היקר, ניסיון ההתאבדות של רבקה מוצג לעיני הצופים, ולכן אפשר לנתח את הדרך שבה הסדרה בוחרת להראות אותו ואת מידת האחריות שקיימת בה. האופן שבו רבקה בוחרת להתאבד הוא על ידי נטילת כמות גדולה של כדורי הרגעה. זו שיטה הרבה פחות דרמטית מירי, תלייה או קפיצה מגובה, אבל נפוצה ומציאותית. הסצנה עצמה גם משוחקת בצורה שמתרחקת מהמלודרמה במכוון: רבקה לא בוכה, לא מצויה בסערת רגשות, ולא בולעת את הכדורים ישר מהקופסה. היא לוקחת אותם לאט לאט, במבט מזוגג שמביע ייאוש ועייפות. ניסיון ההתאבדות של רבקה לא מוצג בצורה מושכת ומרגשת, אלא בצורה שמשקפת את המציאות המרה של מעשים כאלה – לא משהו לשאוף אליו, אלא משהו שאתה נופל אליו אחרי שלא נותרו לך ברירות אחרות. דרך המשחק של רייצ’ל בלום, הכתיבה ואפילו הפסקול, ניסיון ההתאבדות מוצג בצורה מאוד לא סנסציונית וכמעט אגבית, במטרה להוביל את הצופה למוקד האמיתי של הסצנה: ההחלטה לבקש עזרה.

להרבה אנשים ככל הנראה יהיה קשה לקבל את עצם קיומו של אפקט ורתר. ייתכן ואף סביר שלכם אף סצנת התאבדות לא נראית מרגשת או מפתה, לא משנה איך היא מצולמת או משוחקת. אבל אפקט ורתר לא יוצר שאיפות אובדניות יש מאין, אלא מגביר אותן אצל אלה שחוו אותן כבר קודם. ואם אתה בן אדם אובדני, אתה מלכתחילה רואה את הדברים אחרת, ואתה כן עלול לתפוס התאבדות כמושכת אם היא מוצגת כקתרזיס או כאמצעי להשגת המטרות שלך. על ידי העברת הפוקוס מניסיון ההתאבדות לבקשת העזרה, האקסית המטורפת ממקמת מחדש את ההזדהות הטבעית של הצופים שחולקים עם רבקה את הרגשות והקשיים שלה, ומעודדת אותם לחקות אותה בצורה פרודוקטיבית ומקדמת. במקום להדביק את הצופים בייאוש העמוק של הדמות, הסדרה מכוונת להדביק אותם בשאריות התקווה שלה.

הפוסט הזה אומנם עוסק בדרך שבה יצירות תרבות נמנעות מלהגביר אובדנות אצל הקהל שלהן, אבל חשוב לי לומר שאני לא מאמינה במאבק ל”מניעת התאבדות”. המשמעות של למנוע התאבדות בלי לטפל בגורמים שמובילים אנשים לרצות להתאבד היא לדון אנשים לחיים של סבל קשה מנשוא. אנחנו צריכים לטפל במה שמוביל אנשים להתאבד ולא רק במעשה עצמו, וטיפול בגורמי המחלה במקום בסימפטומים שלה זה לא רק מתן טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי לסובלים ממחלות נפש, אלא גם מלחמה בעוני, באפליה ובדיכוי. התאבדות היא נושא מעניין מבחינה פילוסופית, פסיכולוגית או דרמטית, אבל היא לא הנקודה המרכזית בחיים של אף אדם. הצרכים והקשיים של בני אדם הם החלק החשוב שצריך להתמקד בו, גם אם אין בהם שום דבר נוצץ. נכון, להוכיח חבר פייסבוק שמשתמש בשפה פוגענית כלפי מיעוטים לא נתפס כמעשה גבורה כמו לדבר עם אדם שמאיים לקפוץ מגשר ולהוריד אותו משם, אבל זה מהותי יותר, כי זה לא רק מונע מאנשים לאבד את חייהם אלא גם משפר את התנאים שבהם הם חיים. 

ייצוג אחראי של התאבדות ביצירות תרבות הוא חשוב, וכל אחד שכותב יצירה שנוגעת בנושאים כאלה צריך לקחת את התפקיד שלו בכובד ראש ובמלוא הזהירות. אבל מניעת התאבדות היא רק חלק קטן מהתנועה לשיפור בריאות הנפש. אפשר לסייע לתנועה הזו גם על ידי כך שנשאף להפוך את החברה שלנו לכזו שקל יותר לחיות בה, ואת זה אפשר לעשות גם בתור אזרחים אחראיים מן השורה, וגם בתור כותבים ויוצרים. מי שמעצב את הנרטיבים שכולנו צורכים מחזיק גם בכוח להשפיע על תפיסות העולם של אנשים, וגם בכוח להפעיל את אפקט ורתר או למנוע אותו. אני מקווה שיותר יוצרים ינסו להימנע מלהדביק אחרים באובדנות, אבל גם ישתדלו לכתוב ולפעול באופן שתורם לשיפור איכות החיים של אחרים בכל אספקט אפשרי. אנשים שמתמודדים עם אובדנות ומחלות נפש הם בני אדם אחרי הכל, ומגיע להם לחיות בכבוד, בנוחות ובנחת, ולא רק לחיות.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: אדום, לבן וכחול מלכותי

דיסני פלוס: הסדרות