ביקורת: סיפור הפרברים

חברים, עוד חידוש בא עלינו לטובה. והפעם: המחזמר הקלאסי משנות החמישים, סיפור הפרברים. כמו בכל חידוש שיוצא לאקרנים בשנים האחרונות, השאלה המתבקשת פה היא למה ולאיזה צורך. ייתכן שסטיבן שפילברג, שביים את הגרסה החדשה, רצה לעבוד על פרויקט כיפי ודיסני הסכימו לתת לו כסף; אולי מישהו רצה לעשות מחווה לסטיבן סונדהיים לכבוד יום ההולדת ה-90 שלו והקורונה קצת הרסה את התזמון (אני יודעת שללאונרד ברנשטיין יש חלק אפילו גדול יותר בכתיבת המחזמר, אבל הוא מת כבר שלושים שנה, נו טוב); ואולי אנחנו פשוט בתקופה כזאת של מחזות זמר ובמקום לשאול שאלות אנחנו צריכים לשבת בכסא וליהנות.

על אף שלא מדובר במחזמר האהוב עליי (אני לא חושבת שהוא אפילו יעלה לי בשליפה לדירוג מחזות זמר אהובים), יש בו בעיניי קסם, והוא המוזיקה שלו. הן התזמור והן השירים של סיפור הפרברים מולחנים בסגנון מודרני מובהק. כשלעצמה, הבחירה הזאת מעניינת מאוד, במיוחד בהתחשב בעלילה שמתמקדת בחייהם הקשים של צעירים מקופחים שאין להם כמעט סיכוי להתקדם בחיים. הבריחה המכוונת ממנגינות סטנדרטיות אל מלודיות יותר דיבוריות ופחות נעימות לאוזן מביעה באופן מושלם את הייאוש המהול בציניות של שני הצדדים. קל מאוד לראות את זה בניגוד בין טוני (אנסל אלגורט, שהוא שחקן וזמר סביר, מסתבר) ומריה (רייצ'ל זגלר) לשאר הדמויות – שירי האהבה שלהם מתוקים ונאיביים, והם גם מושרים בצורה הכי ישירה ו"יפה", כפי שמצופה מהכוכבים הראשיים. 

אבל אף על פי שהם הפרוטגוניסטים של הסיפור, הם בשום פנים ואופן לא הכוכבים שלו, אלא רק גליץ' קטן במטריקס שהוא חברוּת בכנופייה בשכונת עוני. לעומתם, השירים של חברי הג'טס והשארקס מושרים בצורה גסה ונעים בקשת הרגשות שבין אי נוחות לזעם, גם העליזים מביניהם (לשיר America יש וייבים קשים של פולחן האביב של סטרווינסקי בעיניי). כמובן, תמיד מרשים כשזמר יודע לשיר, אבל הרבה יותר מאתגר לקלוע לתווים שלא טבעיים לאוזן ולפה של מוזיקאים בלי ליפול בחזרה לתבניות המוזיקה הנוחות.

במובן הזה ובמובנים רבים אחרים, הכוכבים האמיתיים של הסרט הזה הם ריף (מייק פייסט) ואניטה (אריאנה דבוז) שמקפידים להחצין בכל תו ומילה את מה שהם חושבים על הרגשות וההחלטות של מריה ושל טוני (מביכות ומטומטמות, בהתאמה). הם לא שוגים באשליות שאי פעם יקרה נס שישפר את החיים שלהם באופן פתאומי ויבטל את כל הקשיים שהם חווים. הם יודעים היטב מה החיים מזמנים להם, והם נחושים לחבוט בכל מכשול שיעמוד בדרכם, גם אם זה אומר שהמכשול יחבוט בהם בחזרה עד זוב דם. אין מקום לדיפלומטיה בצד המערבי של מנהטן.

הגרסה של שפילברג משקיעה קצת יותר בהצגת הרקע של הדמויות ושל האזור שבו הן חיות. אם לפני כן לא היה ברור הרבה מעבר ליריבות בין שתי כנופיות באותה שכונת עוני, עכשיו מובהר באופן חד משמעי שהעוני שלהם נובע מג'נטריפיקציה וגזענות כלפיהם (גם אם בדיעבד גזענות כלפי פולנים נראית לנו תלושה לחלוטין). גם המניעים הכלליים של טוני מוסברים מעט (מה גרם לו להתנתק מהג'טס ולהתנזר מאלימות?) ובאופן כללי הדינמיקות בין הדמויות יותר אנושיות (שירים יד מישהו שהיה אכפת לו מצ'ינו עד עכשיו). ולא רק הרקע של הדמויות מושקע יותר: נראה ששפילברג רוצה שנחווה את הרקע המילולי של הדמויות בצורה רחבה יותר ומראה לנו מיקומים יותר מעניינים ומגוונים להתרחשויות מ"רחוב", "רחוב אחר" ו"גג של בניין". במיוחד התלהבתי מהצילומים והכוריאוגרפיה של America, Officer Krupke ו-Cool שהם במקרה השירים האהובים עליי במחזמר, וצולמו לדעתי באופן יוצא מן הכלל.

מלבד ההקלטות, התלבושות והסינמטוגרפיה המעודכנות, סיפור הפרברים החדש משייף גם את הייצוגים שלו. שלא כמו בסרט מ-1961, שבו היחידה ממדינה דוברת ספרדית שלוהקה הייתה ריטה מורנו האגדית, כאן כל אחד ואחד מהשארקס אשכרה-היספני (גם אם לא אשכרה-פורטו-ריקני כמו אריאנה דבוז). זה נשמע כמו משהו נורא בסיסי – וזה באמת – אבל איכשהו רק בשנים האחרונות יוצרי סרטים התחילו להבין את החשיבות בליהוק מדויק-יחסית, וזה משמח. ואם כבר מדברים על ריטה מורנו, גם היא מופיעה בסרט החדש כוולנטינה, ממלאת המקום של דוק ואלמנתו, שבחנות שלה טוני עובד. מעבר לדמות אם כללית היא משמשת גם כמצפן מוסרי לכל הנערים בשכונה, אבל כמובן לא מספיק בשביל להצליח למנוע מהם להשתתף בתרבות האונס (אופסי, אולי בפעם הבאה). הדובדבן שבקצפת הייצוג הוא הדמות של אניבאדיז (אייריס מנאס, שחקנ.ית א-בינארי.ת), שבגרסאות קודמות הוצג באופן מעורפל כאולי-טומבוי-ואולי-בחורה-שרוצה-להיות-בחור, ובגרסה הזאת אין טיפת ספק שהוא בחור טרנס. הנוכחות שלו כדמות להט"בית לא הפכה למרכז שסביבו הסרט (או אפילו קו עלילה) סובב, כמו שאפשר היה לחשוש על סמך הייצוג של הרבה דמויות כאלה בשנים האחרונות, וגם זה משמח אותי מאוד.

אז האם שווה לכם להיגרר לבית הקולנוע כדי לצפות ביותר משעתיים וחצי של מחזמר שהועלה כבר מאות פעמים? למי שאין להם נגיעה במחזות זמר אתן המלצה מסויגת: מדובר ביצירה עשירה בהרבה מובנים שחבל לפספס, אבל האורך והסגנון הייחודי עלולים להיות קשוחים אם לא רגילים להם. למיטיבי שמע, במיוחד אוהבי ברנשטיין וסונדהיים, כדאי מאוד לחוות את העטיפה החדשה ליצירה שלהם, גם אם במבט חטוף אין הרבה חדש תחת השמש.