ב ,

חמשת הדברים הכי טובים שנוצרו על ידי נשים ב-2019

תנו להן את כל הפרסים

חורשות את הלילה

אלא אם כן משהו ממש מפתיע יקרה ברגע האחרון, חורשות את הלילה הוא הסרט האהוב עליי מ-2019. להצלחה במקרה הזה יש אמהות רבות, אבל אין לה אבות בכלל. על התסריט של חורשות את הלילה חתומות ארבע נשים: אמילי הלפרן, שרה הסקינס, סוזנה פוגל וקייטי סילברמן. הבמאית היא אוליביה וויילד והכוכבות של הסרט הן ביני פלדשטיין וקייטלין דיוור. יש כמה גברים בתפקידי משנה – רובם מוצלחים מאד – אבל הם לא גונבים את ההצגה משתי השחקניות הצעירות. הסרט חוגג את הנשים הצעירות שבו הוא עוסק מכל הכיוונים – המיניות שלהן, האינטליגנציה שלהן, המודעות החברתית שלהן והחברות היפיפייה ביניהן – אבל גם מעביר עליהן ביקורת כשצריך ומעודד אותנו לראות את מגוון הצדדים באישיות של כל הנשים באשר הן. נקודת המבט הנשית מאפשרת לסרט להיות פמיניסטי באופן עמוק יותר מהעצמה נטו.

הסרט הזה הוא גם תשובה ניצחת לטענה שנשים פשוט לא מצחיקות כמו גברים. זה בוודאות הסרט הכי מצחיק שיצא ב-2019, ומתחרה בקלות ברוב קומדיות התיכון האהובות ביותר. בזמן שהרבה מהדמויות הגבריות נכתבו בעיקר בתור בדיחה, לדמויות הנשיות יש עומק ויחסים מורכבים עם הסובבים אותן. זה דבר נדיר לראות בסרט הוליוודי, אחרי שהתרגלנו שכמעט כל הדמויות המעניינות והמורכבות הן של גברים, ונשים הן בדרך כלל כלי ריק שנועד למלא תפקיד עלילתי. אבל הכתיבה העגולה של הדמויות הנשיות לא באה על חשבון ההומור. איימי ומולי מצחיקות כל אחת בזכות עצמה, אבל בעיקר בזכות הדינמיקה המעולה שלהן והדרך שבה הן עובדות אחת מול השנייה. קומדיות תיכון היו במשך שנים ז’אנר גברי ששקוע עמוק בתרבות האונס, אבל חורשות את הלילה מראה שקומדיה יכולה להיות פמיניסטית ולהט”בית ומתקדמת, בלי לוותר על להצחיק. אני לא חושבת שזה היה עובד כל כך טוב אם לא היו כל כך הרבה נשים מאחורי המצלמה ולפניה.


פליבאג

כשזה נוגע לפיבי וולר-ברידג’, ההבדל בין “אין לי מושג מי זו” ל”אני מוכנה לצעוד אחריה ישר לתוך הגיהנום” הוא בדיוק שלוש שעות. זה הזמן שלוקח לראות עונה של הסדרה פליבאג, וזה כל מה שצריך כדי להבין שפיבי וולר-ברידג’ היא יוצרת חד פעמית. העונה הראשונה, שיצאה ב-2013, היא גאונית, יוצאת דופן ומציגה את הקול המרענן והכנות הכואבת של הסדרה, אבל העונה השנייה שיצאה השנה היא יצירת מופת אמיתית ושיא יצירתי שכמעט כלום לא משתווה אליו. פיבי וולר-ברידג’ כתבה וכיכבה בהצגת היחיד פליבאג, וגם בסדרה שמבוססת עליה, והקול הייחודי שלה פשוט זורח דרך הטקסטים המבריקים. הדמות הראשית בסדרה – שאין לה שם בתוך הסדרה אבל מכונה פליבאג מחוצה לה – מביטה למצלמה ומדברת ישירות אלינו, וכך בין שלל מערכות היחסים המרתקות שיש בסדרה הזו, היא עוסקת גם במערכת היחסים בין הדמות הראשית לצופים. פליבאג מדברת איתנו ברגעים הכי אינטימיים שלה ונותנת לנו להציץ לתוך המקומות הכי רגישים בנפש שלה, אבל גם שומרת על מרחק מדוד מאיתנו ודואגת מה נחשוב עליה.

פיבי וולר-ברידג’ היא הכוכבת הבלתי מעורערת של פליבאג, אבל היא גם הקיפה את עצמה בכמה מדמויות המשנה הכי טובות שנראו אי פעם על המסך. בראשן אוליביה קולמן בתור הסנדקית/האמא החורגת של פליבאג – אישה כל כך בלתי נסבלת שהיא העלתה את זה לדרגת אמנות. בכל פעם היא מפתיעה מחדש בכמה מרוכזת בעצמה ופאסיבית אגרסיבית היא מסוגלת להיות, אבל לזכותה חייבים לציין שהיא זו שהזמינה לתוך העונה השנייה של הסדרה את הכומר הלוהט. כמו להרבה מהדמויות בסדרה, גם לדמות שמשחק אנדרו סקוט אין שם פרטי, אבל הכינוי האוהב שהאינטרנט העניק לו הולם מאוד. אי אפשר שלא להתאהב בכומר הקתולי המתוסבך עם בעיות השתייה, ומערכת היחסים שלו עם פליבאג (ושל שניהם עם הדת) היא מהמרתקות והמרגשות שאי פעם ראיתי. העונה הראשונה של פליבאג הציגה את הפורמט הייחודי של הסדרה ואת העולם שבו הדמות חיה, וזה היה נהדר, אבל העונה השנייה שילבה את היסודות האלה עם הסיפור היפהפה ושובר הלב של פליבאג והכומר, וזה מה שהופך אותה לדבר הכי טוב שקרה השנה בטלוויזיה.


הפרידה

לשמחתי, יצא לי השנה להגיע לפסטיבל ירושלים ולצפות במסגרתו בשבעה סרטים חדשים. מחלקם נהניתי יותר, מחלקם פחות, אבל בכולם היה לפחות משהו אחד שלא אהבתי – הסוף. במשך ארבעת הימים שביליתי בפסטיבל התאכזבתי שוב ושוב מהסופים של הסרטים שבהם צפיתי, גם מהטובים מביניהם. בערב האחרון שלי בפסטיבל הכל השתנה – לא רק שהפרידה נגמר באופן מושלם, הוא גם הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל, ומהסרטים הכי טובים של השנה. הפרידה מבוסס על סיפור אמיתי ועוסק בבחורה אמריקאית ממוצא סיני שמתקשה להתמודד עם ההחלטה של בני משפחתה לא לספר לסבתה על המחלה הסופנית שבה היא חולה. הבמאית לולו וואנג כתבה את התסריט בהשראת האירועים האמיתיים שהתרחשו במשפחה שלה, אבל להוציא אותו לפועל לא היה קל. מדובר בסרט שמתרחש ברובו בסין ומדברים בו מעט מאוד אנגלית, וזה שהבמאית סירבה להוסיף לסיפור דמויות לבנות או לשנות את התפקיד של הדמות הראשית בהתרחשויות לא עזר לה למצוא תקציב לסרט. אבל אחרי שהיא חלקה את הסיפור בפרק של תכנית הרדיו This American Life הוא מצא בית – המפיק כריס וייץ התאהב בסיפור ועזר לו להגיע לידי מימוש (זה לא אומר שסלחתי לו על מבצע פינאלה, אבל זה צעד בכיוון הנכון). למרות העזרה של וייץ, הנחישות והאמונה של וואנג הם אלה שהפכו את הסרט למה שהוא – הוא לא מנסה להיות יותר נגיש לקהל אמריקאי או לקהל סיני, אלא רק מנסה לספר סיפור אנושי ספציפי מאוד, שיש לו גם משמעויות אוניברסליות.

בתפקיד הראשי בסרט משחקת אקוופינה, שמוכרת בתור קומיקאית וראפרית אבל עושה חיל בתפקיד הדרמטי שבמרכז הסרט הזה. ההופעה השקטה והרגישה שלה משתלבת מצוין עם הצילום הסטטי והאינטימי ועם הסיפור המינורי. אקוופינה נולדה בארה”ב ולמדה לדבר מנדרינית עבור הסרט. מי שלא מכיר את השפה לא ישים לב שהיא מדברת פחות טוב משאר הדמויות, אבל גם אם המנדרינית שלה חורקת באוזניכם, זה משתלב בסיפור שעוסק בתחושת הזרות של בילי, שגדלה במערב, ובחיבור החלקי שלה למסורות של מדינת המוצא שלה. שוז’ן ז’או, שמשחקת את סבתא של בילי, לא מוכרת לצופה המערבי, אבל גם היא נהדרת ומרגישה כמו הסבתא של כולנו (או הסבתא שכולנו היינו רוצים). הפרידה הוא הסרט הראשון1 של האולפן A24 שמדורג PG (לכל המשפחה) בגלל שאין בו שום אלימות או סקס, וזה מרענן לראות סרט שמתמקד כל כך בקשרים משפחתיים וכל המתח בו בנוי על לבטים פנימיים מאתגרים ולא על קשיים חיצוניים. למרות שהוא כל כך עדין, הוא לא סרט feel good נטו – יש כובד רגשי בשקרים שהמשפחה טווה כבר מהסצינה הראשונה, וגם בתחושת האשמה שהסרט מטיל על הצופה שלא מבקר את סבתא שלו מספיק. גם למי שלא רגיל לראות סרטים שאינם דוברי אנגלית אני ממליצה ללכת לצפות בסרט הזה, כשיופץ בארץ בסוף ינואר. הוא לא מתאמץ להנגיש את עצמו אלינו, וזה בדיוק מה שהופך אותו לסרט כל כך טוב שכולם צריכים לראות.


בובה רוסית

בדרך כלל אני שונאת לקבל המלצות לסדרות שמגיעות עם הוראות בסגנון “שלוש העונות הראשונות לא משהו, אבל בעונה הרביעית זה נהיה מדהים אז תחזיקי מעמד”. אין לי זמן לבזבז על סדרות שלא נותנות לי תמורה כבר על ההתחלה, ובעיקר אין לי סבלנות. אבל אני נאלצת להפר את כלל הזהב כשאני ממליצה על בובה רוסית – חייבים לתת לה צ’אנס לפחות עד סוף הפרק השלישי. זה לא ששני הפרקים הראשונים גרועים וצריך איכשהו לסבול אותם כדי להגיע לחלק הטוב. זה שהפרק השלישי מציג טוויסט פשוט אבל גאוני על המכניקה המוכרת של לולאת זמן, שהוא גם קריטי לתזה של הסדרה כולה. בובה רוסית היא סדרת נטפליקס בת שמונה פרקים (בינתיים) שנוצרה על ידי נטשה ליון ולזלי הדלנד. נטשה ליון משחקת בתפקיד הראשי בתור נדיה, מעצבת משחקי וידאו מוכת טראומה שנלכדת בלולאת זמן ביום ההולדת ה-36 שלה. היה לי קשה להתחבר אליה בהתחלה, כי אורח החיים הבוהמייני שלה ושל חבריה כל כך רחוק ממני, אבל הסדרה מציגה מאוחר יותר דמות ראשית נוספת שקצת יותר דומה לי במובנים מסוימים, וגם הופכת את נדיה לדמות כל כך עגולה ומעניינת שאי אפשר שלא לאהוב אותה.

קשה לומר באופן חד משמעי במה הסדרה עוסקת. יש בה אינספור רבדים ואפשר לראות בה סיפור על התבגרות והתגברות על טראומה, על דיכאון או על ג’נטריפיקציה, ולצדוק במידה שווה בכל אחד מהמקרים. כשצפיתי בפרק הראשון לא יכולתי לחזות שאסיים את הסדרה בדמעות, ושאמצא בה מסרים בעלי משמעות אדירה לחיים האישיים שלי. כל הניסיונות שלי להסביר כמה הסדרה הזו דיברה אליי יצאו מגומגמים ומבולבלים מרוב התרגשות, ולכן כנראה אף פעם לא המלצתי עליה באופן פומבי. אבל כשאני באה לסכם את 2019, אני לא יכולה להתעלם מבובה רוסית. זו סדרה מעולה מכל בחינה, וזה משהו שקשה להסביר אבל קל מאוד להרגיש. אז אם עוד לא צפיתם בה, גשו לנטפליקס עכשיו.


כל מה שטיילור סוויפט עשתה השנה (חוץ מקאטס)

הדבר הראשון שבו צפיתי השנה היה סרט ההופעה של טיילור סוויפט עבור האלבום reputation שעלה לנטפליקס בסילבסטר האחרון. מלבד הספיישל הזה, האלבום השישי של טיילור סוויפט לווה בשתיקה רועמת. היא מחקה את ההיסטוריה שלה ברשתות החברתיות, סירבה להתראיין, ופשוט נתנה לאלבום להתקיים בזכות עצמו בלי להוסיף מילה. בהמשך השנה יצא האלבום השביעי של סוויפט, Lover, ואיתו היא שוברת שתיקה. מדובר באלבום מעניין ומהנה מאוד, שמראה שנקודת מבט בוגרת יותר על החיים לא חייבת לבוא על חשבון הכיף. בחודשים שעברו מאז יציאת האלבום טיילור סוויפט הספיקה גם להוציא כמה רמיקסים של הסינגלים מתוכו, לשחרר שיר חדש שכתבה יחד עם אנדרו לויד וובר עבור הגרסה הקולנועית של המחזמר קאטס שבה היא משתתפת,2 וגם לכתוב באופן ספונטני שיר חג מולד חמוד להפליא. כשהזכויות על האלבומים המוקדמים שלה נמכרו לגורמים שלא רוצים בטובתה, סוויפט לקחה את המאבק לרשתות החברתיות והצליחה בסופו של דבר לשיר מחרוזת של הלהיטים הגדולים שלה בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית שבו זכתה בתואר אמנית העשור – וכמובן לא פסחה על ההזדמנות לנצל את הבמה כדי להביע את המחאה שלה לפני הכל. הניצחון שלה בנושא הזה מקיף גם את הסרט הדוקומנטרי עליה שיצא בנטפליקס בשנה הקרובה, וחומרים מכל מהלך הקריירה שלה יופיעו בו כמתוכנן.

כמו שאפשר לנחש על פי השם שלו, Lover מכיל הרבה שירי אהבה, אבל הוא מוצא זמן גם לעסוק בנושאים שסוויפט כמעט ולא התייחסה אליהם באלבומים קודמים. יש בו שיר על פמיניזם, שיר על להט”בופוביה, ושיר על המצב הפוליטי הנוכחי בארה”ב. סוויפט חטפה ביקורת בעבר על כך שלא התבטאה בנושאים פוליטיים שונים, ולמרות שכבר בשנה שעברה היא הביעה לראשונה תמיכה במועמדים לסנאט ולבית הנבחרים בבחירות אמצע הקדנציה, 2019 הייתה השנה שבה האקטיביזם שלה עבר לקדמת הבמה. כשגם המגזין בילבורד הכתיר את טיילור סוויפט לאשת העשור, היא הקדישה את כל הנאום שלה ליחס של תעשיית המוזיקה (ושל החברה בכלל) לנשים צעירות ולחשיבות של לתת לאמנים מידה מוגברת של שליטה על השימוש ביצירות שלהם. סוויפט ספגה בעבר ביקורת על השתיקה שלה בנושאים פוליטיים, וכמובן שגם עכשיו נאמר עליה שהעיסוק שלה בפוליטיקה הוא אופורטוניסטי ונצלני. זה משחק שאין איך לנצח בו, אבל זה לא מפריע לטיילור סוויפט לשחק בו מכל הלב.


ועוד משהו קטן 

הדבר הראשון שהתפרסם בבלוג ב-2019 היה סקירה מקיפה שלי על הסדרה האקסית המטורפת (שנוצרה על ידי רייצ’ל בלום – שגם מככבת בה – ואלין ברוש מקנה), אבל הסקירה הזו נכתבה לפני סיום הסדרה. חצי מהפרקים בעונה הרביעית – כולל פרק הסיום של הסדרה כולה – שודרו בשנה הזו, ולכן אני חייבת להזכיר אותה בסיכום השנה שלי. עונת הסיום לא הייתה העונה הטובה ביותר של הסדרה, אבל היא עדיין הייתה חלק מסדרה חשובה להפליא ששמה את הקול הנשי במרכז באופן בלתי מתנצל. לא קל לסיים סדרה שלקחה על עצמה את השליחות להראות שלחיים אין היגיון נרטיבי, אבל אני חושבת שהפרק האחרון היה הצלחה מדהימה בתחום הזה, ומהווה סיום מספק מאוד לסדרה המופלאה הזו. גם אם העונה הרביעית של האקסית המטורפת לא לחלוטין שייכת ל-2019 ולא תיזכר כאחד מהאירועים הטלוויזיוניים המשמעותיים בשנה הזו, בשבילי היא אחד הדברים הכי חשובים שקרו.

הערות שוליים

  1. למעט סרט דוקומנטרי אחד, וסרט עלילתי שלא הופץ קולנועית.
  2. והיא לא הפיגוע הקטלני שאולי שמעתם עליו, אבל גם לא סרט טוב.

תגובות

טוען...

תגובות

סיכום 2019: האירועים שעשו לי את השנה

אינני אשם: מגדירים מחדש את הגילטי פלז’ר