קסם ברקוביץ
אני מצטער אם זה יישמע מטופש וטריוויאלי, אבל קשה לי להגיד שפתיחה של יצירה היא לא החלק הכי חשוב בה. כלומר, כמובן שהיצירה עצמה חשובה לא פחות, אבל החלק הפותח חייב להכניס אותנו אל תוך האווירה והעולם שהיוצרים מנסים לתאר לנו. בכל יצירה היוצר נמצא תמיד בשליטה של מה לספר לנו ואיך, ולכן לרעיון של מה הוא מחליט לספר לנו לפני הכל, כדבר הראשון, יש איזשהו נפח סימבולי מהמם מבחינתי. בדיוק בגלל זה, תמיד סוקרנתי מאיך יצירות מתחילות – מה שהחליטו להראות לי לפני הכל חייב להיות חשוב, אין סיבה שלא.
ויש המון דרכים לפתוח יצירה בצורה מעניינת. משפט, שוט, סצינה, תמות, פרק. אני אדבר על המדיום האהוב עלי – קולנוע, וספציפית על סצינת הפתיחה האהובה עלי.
לרוב התחלות מפורסמות בסרטים הן כאלו שמנסות להציג לנו את התמות של הסרט, את הדמויות ואת הטון בצורה מעניינת שתגרום לנו לרצות להמשיך לצפות. יש הרבה התחלות אייקוניות: הסנדק, מלחמת הכוכבים, מלך האריות. אפשר להגיד אפילו שההתחלות של סרטים חדשים יותר כמו האביר האפל ולמעלה קיבלו מעמד אייקוני. אבל הסצינה שאני רוצה לדבר עליה היא לא מאף אחד מהסרטים האלו. לא תמצאו אותה באף רשימה של סצינות הפתיחה הכי טובות אם תחפשו אחת. למעשה, אני בספק אם בכלל ראיתם את הסרט הזה או שמעתם עליו (ואתם צריכים, אבל לא על זה הטקסט).
הסצינה שבחרתי היא מתוך הסרט Detention בבימויו של ג׳וזף קאן. זה לא סרט מושלם. זה סרט שיש המון מה לומר עליו, אבל אני באופן אישי מאוד אוהב אותו למרות כל המגרעות שלו. זה סרט שמרבה להפתיע ולא מפחד לקחת שינויים חדים מתי שבא לו, וסצינת הפתיחה מציגה את זה במדויק. היא מכינה אותך למה שהולך להגיע, מפתיעה בטירוף, וכל זאת בלי להציג שום דמות שתגיע בהמשך הסרט.
עכשיו, ייתכן שלסצינה לא תהיה עליכם את אותה ההשפעה שהייתה עליי, במיוחד כי אתם רואים אותה כחלק נפרד מהסרט כולו. אבל חשוב לי להבהיר שכאשר נכנסים לסרט, במיוחד לסרט הספציפי הזה, בלי לדעת שום דבר קל מאוד לסרט להפתיע. והסצינה הזו היא אולי הסצינה שהכי הפתיעה אותי בכל שנותיי כצופה קולנוע.
הסצינה מתחילה עם כל הסימנים האפשריים שאומרים לנו כצופים שהדמות המוצגת לנו, טיילור פישר, היא הדמות הראשית בסרט. כל עוד לא רואים אף שנייה מהסרט שמגיע אחר כך, אין לנו שום סיבה להאמין שזה לא נכון. היא מדברת אלינו ישירות, מציגה את עצמה בפנינו, ומדברת על האופי שלה, כאילו זה מידע שאנחנו זקוקים לו בשביל לצלוח את כל השעה וחצי של הסרט. כצופים מנוסים, אפשר אפילו לזהות בקלות גם משפטים ורעיונות שייתכן ויגיעו בהמשך הסרט כמעין סגירת מעגל. אבל טיילור פישר היא לא הדמות הראשית של הסרט: היא הדמות הראשית של הסצינה.
וזה בעצם מה שחשוב, כי טיילור פישר שמוצגת לנו על ידי עצמה בסצינה היא דמות איומה. כזאת שאתה מעדיף להתאבד מאשר לבלות איתה סרט שלם. היא מוצגת כילדה מפונקת שחושבת רק על עצמה, סוג של תצוגה מוגזמת של ילדי דור ה-Y. היא לא עוזבת את הפלאפון לשנייה, היא מתעצבנת על אמא שלה כי היא לא עוקבת אחרי כל פרט קטן בחייה, והיא לא מסוגלת להבין למה אח שלה בשירותים בדיוק בזמן שהיא צריכה אותם בשביל עצמה. טיילור פישר מרגישה שהיא מרכז העולם ומכיוון שהיא מובילה אותנו בסצינה, היא באמת מרכז העולם של הסרט, לפחות איך שהוא מציג לנו אותו בסצינה הספציפית הזו.
אבל בהמשך הסרט אנחנו מגלים שטיילור רחוקה מאוד מלהיות מרכז העולם, כי ההיעדרות שלה לא מפריעה או משנה לאף אחד. היא בקושי מוזכרת בסרט, כי באמת אין סיבה. היא לא חשובה בשום צורה לעלילה וכל מה שהיא סיפרה לנו על עצמה לא משנה. זו דמות שנכתבה בשביל לעלות לנו על העצבים ואז למות.
וזו לא פעם ראשונה שדבר כזה נעשה. אני מניח שהדוגמה האולטימטיבית היא איך הסרט צעקה של ווס קרייבן ליהק את דרו ברימור בגלל היותה מגה-סטארית, הדביק את הפרצוף שלה על כל הפוסטרים, ואז הרג אותה בסצינה הראשונה. ולמעשה, אני טוען שמה ש-Detention עושה הוא מחווה ישירה לצעקה, אבל מה שמבריק בעיניי בסצינה הזו היא שהיא מצליחה לעשות את מה שקרייבן עשה בהרבה פחות זמן, בלי להסגיר את האלמנטים של האימה, וגם הוסיף למשוואה את הרעיון שאתה רוצה שהדמות תמות, אבל לא מצפה לזה.
האי-ציפייה הוא מה שהופך את הסצינה הזו לכל כך חזקה בסופו של דבר. הפאנץ׳ הסופי כל כך חזק כי הוא נוגד את כל מה שהוצג לפניו. טיילור פישר מוצגת על ידי הסרט בכל הכוח האפשרי כדמות הראשית, אין שום רמז לכך שזה סרט שבו דמויות הולכות למות, ואז מגיע משום מקום הרוצח במסיכה והורג אותה. וככה הסצינה בעצם מציגה לנו את הטון הכללי של הסרט, ומציגה אותו כסרט שמסוגל ורוצה להפתיע אותך, עם שילוב מטורף של ז׳אנרים. אבל מה שהסצינה לא מציגה לנו, זה את הדמות הראשית.
לימור נעמן
מכל סוגי הסיפורים הקיימים, האהוב עליי ביותר הוא זה שמספר מאיפה באו הדמויות שכולנו מכירים. ולא, אני לא מתכוונת לפריקוולים – מעניין וכיף לראות איך צ'ארלס ואריק הפכו להיות פרופסור אקס ומגנטו, ואיך אנאקין הפך לדארת' ויידר (טוב, אולי הפרזתי עם המילים "מעניין" ו"כיף" במקרה הזה), אבל לא בדיוק על זה אני מדברת. מה שאני מדברת עליו הוא כתיבת סיפור רקע לדמות אגדית, דמות כל כך מוכרת שהיא כבר ארכיטיפ, יותר קו מתאר מאדם שלם. דמויות כאלה, כמו פיטר פן או המכשפה הרעה מהמערב, מוצגות מההתחלה כמופלאות, כאלה שחיות רק באגדות וחוקי העולם לא חלים עליהן.
סיפורי מקור כאלה לא רק מסבירים את הדמות ואיך היא הפכה להיות מי שהיא – הם בונים עולם שלם שההמשך הטבעי שלו הוא הקיום שלה. כך במרשעת גרגורי מגווייר הופך את ארץ עוץ המופלאה לעולם קר, מלא תככים וגזעני, דיסטופיה במסווה של גן עדן שלא מפתיע שצמחה ממנה לוחמת חופש אגרסיבית (או טרוריסטית, תלוי את מי שואלים) בדמותה של אלפבה. בפיטר ולוכדי הכוכבים דייב בארי מציג את פיטר היתום ומסביר את הנסיבות הקסומות והארציות שהפכו אותו לילד המעופף ויצרו את טינקרבל ואת בנות הים.
כל אחד אוהב לתת את הפרשנות שלו לסיפורים הקלאסיים – אפשר לראות את זה ביצירות כמו עד עצם היום הזה וגרים, באל תוך היער ומליפיסנט, ורבים אחרים – ובפרשנות שלהם, היוצרים האלה לוקחים סיפור שהוא כל כולו סמלים ומוסר השכל ומלבישים עליו את ההיגיון, המוסר והחוקים של העולם שלנו. כשאנחנו מספרים מחדש סיפור שכולם מכירים ומכניסים ממנו עוד ועוד מהמציאות שאנחנו חיים בה, אנחנו הופכים גם את הסיפור לאמיתי יותר בקיום שלו ומורידים אותו בחזרה אל הקרקע. אנחנו רוצים להפסיק להעריץ את הדמויות הערצה עיוורת, ולהתחיל להזדהות איתן.
אור ענבר
"אדון וגברת דרסלי, דיירי דרך פריווט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי – ותודה ששאלתם."
את השורה הזאת קראתי לראשונה בגיל 9. אני חושבת שבגיל 10 או 11 כבר ידעתי אותה בעל פה. אחרי קריאה שלישית לפחות, היום, בגיל 26 (ושלושה רבעים) המשפט הזה חקוק לי בזיכרון, עכשיו גם באנגלית (והשאיפה היא להגיע לעוד כמה שפות ברקורד).
אני לא קוראת ספרים מחדש. זה לא כלל, אבל ככה אני: אני משתדלת לא לראות סדרות שוב, וגם סרטים, אבל כמובן שעליהם יוצא לי לחזור הרבה יותר. אבל ספרים? לא. מעולם לא קראתי ספר פעמיים – חוץ מהיוצא מן הכלל לעיל, הארי פוטר.
זו לא הפתיחה הספרותית הטובה ביותר, וגם לא המוכרת ביותר (זוהי אמת ידועה, כל המשפחות, בראשית…), אבל היא הפתיחה המשמעותית ביותר עבורי. זוהי הפתיחה ששינתה את חיי יותר מכל דבר אחר, יותר מפיה שעפה לה מעל טירה ממוחשבת. זוהי הפתיחה שאני מאמינה שתישאר איתי למשך הזמן הארוך ביותר בחיי, וזוהי הפתיחה שמגדירה כל כך הרבה דברים בי שאני לא יכולה להתחיל ולהסביר הכל.
אז כשבחרנו לפתוח את הבלוג הזה עם פוסט בנושא "התחלות", מיד ידעתי על מה הולך להיות החלק שלי.
כל אדם שמדבר איתי לפחות כמה דקות יכול להבין שיש לו עסק עם מישהי שאוהבת את הארי פוטר. אפילו בלי לדבר העניין כנראה בולט – אני מעמד מרצ'נדייז מהלך. הארי פוטר חשוב לי. ח-ש-ו-ב. לא סתם משמעותי, לא רק נוכח ולא רק ממלא את רוב הפנטזיות שלי. הארי פוטר היה סדרת הספרים הראשונה שהייתי מעריצה שלה. אני מהאנשים המעצבנים האלה שקוראים לעצמם הדור של הארי פוטר. גדלתי עם הארי, התבגרתי עם הארי, הייתי שם כשנעשו סרטים ושהכריזו על מחזה, והייתי באינטרנט כדי לגלות את מחזמר החובבים ולשמוע את ז'אנר המוזיקה החדש שנקרא WRock. אני מהדור שבמחנה קיץ של כיתה ו' היה לו טורניר קווידיץ', ושאם מישהו לידי יתחיל להגיד את השמות של הדמויות זה כי אנחנו משחזרים בארבעה קולות את תעלומת הפצצה המתקתקת. הארי פוטר היה הסיבה שהתחלתי לקרוא פאנפיקים. הארי פוטר היה הספר הראשון שניסיתי לקרוא לא כי צריך להגיש עליו יומן קריאה. בזכות הארי פוטר הכרתי המון אנשים מדהימים. הארי פוטר נתן לי את הביטחון שאני יכולה להיות מעבר.
כל מה שאמרתי פה לא תקף רק לעצמי. כשאני פוגשת אנשים, הם מיד מתחילים להתמיין לי לבתים בראש, (ואני אריב אתכם עד זוב דם על מיון לבתים). ואם מישהו יעז להגיד שאני גריפינדור ולא רייבנקלו הוא ייכנס לוויכוח שלא ייצא ממנו לעולם, עם הוכחות מצולמות וציטוטים מהספרים. לעזאזל, ככה אני מציגה את עצמי באופן רציני לחלוטין ולא רק באתר, אני אור ואני רייבנקלו. וזה מבחינתי אומר מספיק. זה אומר עלי המון.
הארי פוטר לא היה הספר הראשון שקראתי, הסרט הראשון שראיתי או הפעם הראשונה שבה האמנתי בקסם. אבל הוא הראשון שהיה משמעותי. הראשון שהוביל אותי לעולם שלם שרק בו אני מרגישה עצמי.
מתן בכר
ביישור הקו הראשון החלטתי להתמקד בסדרות. חשבתי בהתחלה לכתוב על התחלות של סדרות – פרקי פיילוט – אבל הגעתי למסקנה שיהיה יותר מעניין לבחון את הפתיחים עצמם, כי איתם כל פרק מתחיל (ברוב המקרים). יש הרבה פתיחים מוכרים שנצרבו לי בראש במהלך שנותיי, מהנסיך המדליק מבל-אייר והסדרה המצוירת של באטמן ועד דקסטר והמתים המהלכים. אבל הפתיח שכנראה ראיתי הכי הרבה פעמים – ב-218 פרקים שנפרשו על פני עשר עונות – הוא זה של סמולוויל.
בפתיח עצמו אין באמת משהו מיוחד. הגרסה הראשונה שלו נראית היום מיושנת, מאוד תחילת העשור הקודם. עם השנים הפתיח הזה הלך והתעדכן – גם מבחינה ויזואלית וגם עם השחקנים שהופיעו בו – אבל תמיד נשאר עם אותו השיר: Save Me של להקת Remy Zero. למרות שעברו שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי פרק בסדרה, אם תעירו אותי היום עם הפתיח אני אדע להמשיך את כולו בעל פה.
בחרתי בסמולוויל כי היא השפיעה עלי מעבר להיותה סתם עוד סדרה. במהלך הצפייה נהייתי מאוד מעורב בפורומים שלה, הייתי אחד המנהלים שם לתקופה ובמשך כמה זמן הייתי קם פעם בשבוע מוקדם בבוקר כדי לתרגם את הפרק החדש בשביל חברי הפורום. בסביבות שנת 2008 הכרתי בפורום סמולוויל אנשים שהפכו לחברים שאני בקשר איתם עד היום. אין לי איזה זיכרון קסום של הפעם הראשונה שנתקלתי בסדרה או מה גרם לי לצפות בה. אני רק יודע שעשיתי את זה ושהיא הייתה חלק גדול משנות העשרה שלי. ולעזאזל, ראיתי את הפתיח הזה לפחות 300 פעמים.
שני אוירבך
בדרך כלל אני אהיה האחרונה פה שתדבר על מוזיקה. פשוט לא בורכתי בחוש הזה שגורם לי להבין דברים כמו טונים וגובה צליל ואפילו… ליצור אותם. אני מבינה במוזיקה בערך כמו שגווינת' פלטרו מבינה בחיים. ובכל זאת אני אוהבת מוזיקה. אני אוהבת יותר אמנים מסוימים ואחרים פחות, מתחברת לז'אנרים מסוימים ולאחרים לא, ומזמזמת לעצמי את השירים האהובים עליי, גם אם זה גורם לאנשים סביבי לחפש את הממ"ד הקרוב ביותר. מכיוון שאני לא ממש יודעת ממה מוזיקה עשויה, ומבחינתי היא סוג של קסם, מאוד קשה לי להסביר למה אני אוהבת מוזיקה מסוימת יותר מאחרות. ובכל זאת החלטתי לספר פה על אלבום שאני אוהבת במיוחד. אלבום בכורה הוא לא ממש התחלה של יצירה, הוא יצירה שלמה. אבל הוא התחלה של קריירה, קריירה שאני מקווה שתימשך עוד הרבה זמן.
אני מדברת על אלבום הבכורה של ההרכב Oh Wonder, שנושא את שמם.
או וונדר הוא הרכב מוזיקלי שחבריו הם ג'וזפין ואנדר-גוכט ואנתוני ווסט. ג'וזפין ואנתוני הם מוזיקאים בריטים שהוציאו מוזיקה תחת שמות שונים ובמסגרת להקות שונות לפני תחילת שיתוף הפעולה שלהם. את האלבום המשותף שלהם הם התחילו לכתוב בספטמבר 2014. כל חודש הם כתבו, הקליטו ופרסמו שיר אחד, עד ששנה אחר כך הם שחררו את האלבום במלואו. המוזיקה שלהם מוגדרת כפופ אלטרנטיבי, אבל אני לא באמת יודעת מה זה אומר. אני רק יודעת שלא שמעתי שום דבר כזה קודם.
מתישהו במהלך השנה שבין תחילת העבודה על האלבום ליציאתו נחשפתי לראשונה לאחד השירים בסאונדקלאוד והתחלתי לעקוב אחריהם. אני אפילו לא זוכרת מה היה השיר הראשון שלהם ששמעתי, אבל אני יודעת שאהבתי אותו מיד. זה משהו שקורה לי, ולא לעיתים קרובות. אני שומעת שיר ומיד יודעת שמי שזה לא יהיה שהוציא אותו, הוא עכשיו אחד היוצרים האהובים עליי. ככה הרגשתי לגבי השירים של או וונדר. משהו בהם שבה אותי. הדרך שבה הקולות של ג'וזפין ואנתוני משתלבים בהרמוניה עושה לי טוב בנשמה. המקצבים העדינים שמלווים את המוזיקה שלהם מעירים אותי. ואני מרגישה את המנגינה בכל הגוף כשאני מקשיבה לאלבום הזה.
בתור מישהי שמוזיקה היא לא הצד הכי חזק שלה, חלק גדול ממה שאני מחפשת בשירים שאני מאזינה להם הוא המילים. אני נהנית להאזין למוזיקה עצמה, אבל קשה לי להתעלם מהמילים שמלוות אותה, ואני תמיד מחפשת להבין אותן, ויותר חשוב מכך, להרגיש אותן. סגנון הכתיבה בשירים של או וונדר הוא מאוד לירי, מאוד מטאפורי, ומאוד מרגש. הסצינה שהם מנסים לתאר בדרך כלל לא מוצגת כפי שהיא, ולרוב עטופה בשפה ציורית ומעניינת. את התחושה של דיכאון הם מתארים במילה Overgrown, דימוי שממשיך איתם גם לאלבום הבא, ואני חושבת שהרבה מאיתנו יכולים להעיד על האמת שחבויה בו.
לצד המטאפורות והדימויים, יש בשירים שלהם גם שורות שמבטאות אמירות פשוטות וישירות. לפעמים יש להם מה להגיד, וזה משהו שצריך פשוט להגיד. החשיבות של המסר מתעלה על הסגנון והיצירתיות שלהם. כשקוראים את המילים בפני עצמן קל לזלזל בהן, אבל כששומעים את ג'וזפין שרה בקול הצלול שלה שהיא תהיה שם לצידך, אי אפשר שלא להאמין לה. השילוב בין האמירה הישירה שנמצאת במרכזו של כל שיר לדימויים המגוונים שמקיפים אותה מדגימה את יכולת הכתיבה של הצמד. הם יודעים מתי צריך לייפות את המציאות או לרמוז אליה, ומתי צריך פשוט לדבר, ומציגים שיקול דעת מעולה בכתיבה.
הם מיטיבים לתאר גם רגעים של אהבה וגם של אובדן, גם עצב וגם שחרור. הכנות שבה הם מספרים איך זה לוותר ולהמשיך הלאה גורמת לי לרצות לבכות, בזמן שהרפרנס הקטן לטיילור סוויפט ולסיה שהם משלבים בשיר גורם לי לחייך שוב.
באווירה הנוכחית של תרבות הבידור בעולם ובארץ, אני משתדלת לא להיקשר יותר מדי לאנשים ספציפיים. אני יודעת שהם יכולים להתגלות כאנשים איומים בכל רגע. אורסון סקוט קארד כתב את הספר האהוב עליי ומאז הוא מבלה את רוב זמנו הפנוי בהומופוביה, אז אני משתדלת להפריד בין היצירות שאני אוהבת לאנשים שיצרו אותן. ובכל זאת, קשה לי לרסן את החיבה שלי לג'וזפין ואנתוני. יכול להיות שהם אנשים גרועים אבל תסתכלו עליהם, הם כל כך חמודים. אולי זו רק פרסונה שהם מציגים לרשתות החברתיות, אבל עליי זה עבד. אני מאמינה שהם באמת נהנים לבלות אחד בחברת השנייה, ושהם סופגים את האהבה של המעריצים אליהם ומחזירים אותה בשמחה. אני מאמינה בזה כי אני רוצה להאמין. כי השירים שלהם כל כך נוגעים ללב שלי שהם יוצרים אצלי תחושה אוטומטית של קרבה. אני יודעת שזה לא הדבר הכי חכם לעשות. אני יודעת שאם אגלה שג'וזפין ואנתוני הם אנשים לא-נהדרים אהיה מאוכזבת מהם, אבל כרגע אני פשוט אוהבת אותם. מה אני יכולה לעשות? זו בכלל אשמתם. מי אמר להם להיות כאלה חמודים?
https://www.instagram.com/p/BMX62XLhTEf/
ביולי 2017 יצא האלבום השני של או וונדר – Ultralife. הוא אלבום נהדר לא פחות, ובמובנים מסוימים משכלל הרבה מהאלמנטים שהופיעו באלבום הראשון. הדימויים אפילו יותר יצירתיים, המוזיקה סוחפת לא פחות, הרעיונות חוזרים בין שיר לשיר, והנושאים שהוא עוסק בהם מגוונים, כולל שיר על ההרגשה של להיות תקוע במסיבת בית משעממת, ושיר על ההתחממות הגלובלית. ובכל זאת, למרות שהאלבום הראשון הוא לא בהכרח שיא היצירה שלהם, כשהתחלתי לחשוב על הנושא של התחלות מיד רציתי לדבר עליו. משהו בראשוניות שלו, בהפתעה של הגילוי שלו, עושה אותו מיוחד יותר בשבילי. פינק פלויד היא להקה שאני מאד אוהבת. האלבום הראשון שלהם (The Piper at the Gates of Dawn) הוא כנראה האהוב עליי מבין האלבומים שלהם. אבל גיליתי אותם באיחור של בערך 40 שנה, ושמעתי הרבה מהשירים והאלבומים שלהם לפני שחזרתי לאלבום הראשון, ולכן הוא איבד את אפקט ההפתעה עליי. העובדה שגיליתי את או וונדר לפני שיצא האלבום הראשון וספרתי את הימים עד אליו הופכת אותו למיוחד יותר בשבילי. ידעתי שאני נחשפת ללידה של משהו שגם אם לא ישנה את עולם המוזיקה, ישנה את העולם הפנימי שלי.
בשנתיים שעברו ההתלהבות הראשונית דעכה, ואני כבר לא אובססיבית לאו וונדר כמו שהייתי בהתחלה. אני מקשיבה לאלבום הראשון שלהם לפעמים, אבל לא לעיתים קרובות מאד. אני משלבת אותו בין האזנות לדברים האחרים שאני אוהבת ואולי עוד אספר לכם עליהם, וכרגע אני שומעת אותו בעיקר לפני שאני הולכת לישון. ועדיין, אני עוקבת אחריהם בשמחה, ומחכה לראות לאן הקריירה שלהם תגדל. אני יודעת שאחרי ההתחלה הזו, הם ברשימה של הלהקות האהובות עליי, והם לא ייצאו ממנה בקלות.
בחודש הבא קורה הדבר שחיכיתי לו כבר שנתיים – או וונדר מגיעים להופיע בארץ. זו כנראה הפעם הראשונה שבה להקה בינלאומית שאני עוקבת אחריה מופיעה בישראל. אני אהיה שם ואחווה חוויה שעוד לא הכרתי, וגם זו סוג של התחלה.
רגע לפני שאתם קונים כרטיסים, צפו רק בעוד שיר אחד שלהם. בקליפ לשיר הזה הם הזמינו רקדנים לאודישן וצילמו אותם במפתיע לקליפ עצמו.
תגובות