ב ,

יישור קו – יום הולדת

בפינה זו חברי הבלוג מתכנסים כדי להביע את דעתם בנושא שנבחר מראש. והפעם: יום הולדת

הבלוג שבו אתם קוראים נפתח ממש היום לפני שנה. החלטנו לציין את המאורע בפוסט משותף שעוסק בימי הולדת. היו לנו פוסטים ארוכים וקצרים, מורכבים ופשוטים, מגוונים וממוקדים, רציניים ומבודחים, שגרתיים ומיוחדים, וכולם עושים את הבלוג שלנו למה שהוא.
אנחנו רוצים לאחל לעצמנו עוד שנים של כתיבה והנאה, ובעיקר להודות לכם, הקוראים והעוקבים. בין אם אתם איתנו מהיום הראשון ובין אם הזדמנתם לכאן במקרה, בלעדיכם לא היינו פה.
באהבה, צוות הבלוג.


אור ענבר

במקביל לזה שהבלוג שלנו חוגג יום הולדת שנה בנובמבר, ב-28 לנובמבר יחגוג יום הולדת 90 מישהו חשוב לא פחות: מיקי מאוס. מיקי מאוס (או מורטימר, אם וולט דיסני היה קורא לו כמו שרצה במקור) הגיח לחיי העולם בסרט המצויר הראשון אי פעם עם שמע מסונכרן, ווילי ספינת קיטור:

הסרטון הזה היה הראשון מסוגו ואם אתם שואלים אותי, הוא עובד עד היום. לא סתם הלוגו של חברת האנימציה של דיסני לקוח מהסרט הזה. וולט דיסני היה נחוש ליצור סרטים מצוירים לכל הקהלים, ובשלב הזה רק חלם על הוצאת הסרט המצויר הראשון באורך מלא. הוא היה שחקן הקול של מיקי עד שכבר לא היה לו זמן, והחברה שינתה את כללי המשחק כשהציגה את הדמות המצוירת עושה תנועות שפתיים של שריקה וקולו של וולט דיסני נוגן בתזמון מושלם.

זהו סרטון שהציג לא רק את מיקי מאוס, אלא עוד כמה דמויות שהחברה משתמשת בהן עד היום (מיני ופיט לדוגמה), והוא היווה את תחילת הדרך לסגנון הציור וההומור שוולט יביא בסרטים שלו. מדהים אותי בעיקר איך אפשר לראות את הסגנון האופייני לדיסני בציור של עולם החי, ולמרות התפתחות הדמויות לאורך עשרות שנים עדיין אפשר לראות את גרעין העיצוב המקורי שנשאר.

דיסני כנראה יישארו פה הרבה אחרינו, אבל כל עוד הם יזכרו מאיפה הם מגיעים ולא יאבדו את הקסם, אני האחרונה שתתנגד לזה. יום הולדת שמח מיקי.


מתן בכר

כשאנחנו קטנים, יום הולדת הוא ממש אירוע עם מסיבה ועוגה, ואולי גם איזה ליצן או קוסם. אבל החל מגיל מסוים זה הופך להיות פחות חגיגי: מקבלים ברכות מאנשים בוואטסאפ או פייסבוק (או ממש בשיחת טלפון אם מדובר בקרובי משפחה) ואולי יוצאים לחגוג איפשהו עם כמה חברים את זה שכדור הארץ סיים עוד הקפה סביב השמש מאז היום שבו נולדתם. סתם עוד יום. כלומר, אם הייתם אומרים לי שאני צריך להתעורר ביום ההולדת שלי שוב ושוב, ללא ספק הייתי מעדיף לעשות את זה בגיל חד ספרתי, כשזה הרבה יותר כיף. אבל אף אחד לא שאל אותי. וגם לא את טריסה, גיבורת הסרט מז"ל טוב.

טריסה, המכונה "טרי" (בגילומה של ג'סיקה רות', שהיא תגלית ענקית ואני מקווה לראות עוד ממנה בעתיד), היא סטודנטית לא נחמדה במיוחד שבזמנה הפנוי מנהלת רומן עם מרצה נשוי או משתכרת עד אובדן הכרה. לקראת סוף יום ההולדת שלה, היא נרצחת באכזריות על ידי דמות עם מסכה. במקום שזה יהיה סרט מאוד קצר, טרי מתעוררת ומגלה שהיא שוב קמה בבוקר של יום הולדתה. ואז היא שוב נרצחת. ושוב מתעוררת ביום הזה. וכך זה חוזר חלילה, כשהיא מנסה לברר מי הורג אותה כל הזמן ולמה ועל הדרך גם מבינה שאולי היא יכולה להיות בת אדם קצת נחמדה יותר.

מז"ל טוב הוא סרט שמשלב בין ז'אנר האימה (ספציפית התת-ז'אנר של סלאשרים) וסרטים שבהם הדמות הראשית תקועה בלולאת זמן (שכבר יש מספיק מהם כדי שזה יחשב תת-ז'אנר בפני עצמו, ולא "לקום אתמול בבוקר פוגש את X"). בנפרד אלו שני תתי-ז'אנרים שאני מאוד אוהב, אבל לשלב ביניהם נשמע כמו חתיכת סיכון שעשוי לעבוד אבל גם עלול להתרסק על הפרצוף. למרבה המזל, הסרט הזה התגלה כפנינה נהדרת שהולכת היטב על הגבול בין אימה וקומדיה (מתי ראיתם בפעם האחרונה מונטאז' שבו גיבורת הסרט נרצחת שוב ושוב לצלילי שיר פופ קצבי?). זה סרט אימה מהסוג הכיפי, שבהחלט מומלץ לבדוק. אבל אולי לא ביום ההולדת שלכם.


שני אוירבך

פרקי יום הולדת הם לא תופעה מאוד נדירה בטלוויזיה. נכון, הם פחות נפוצים מפרקי חג המולד או ליל כל הקדושים, אבל בדרך כלל אפשר למצוא כמה בכל סדרה. זה לא מפתיע. ימי הולדת הם אירועים מרכזיים בלוח השנה של הרבה אנשים, רובנו מנצלים אותם כדי לפגוש משפחה וחברים, ועושים בהם דברים שלא עושים ביום רגיל. מסיבות הפתעה במיוחד הן חומר שמספק הרבה דרמה וקומדיה. בסך הכל, פרקי יום הולדת הם מוסד מכובד, גם אם לא אייקוני, ומתקבל על הדעת.

הרעיון של פרקי יום הולדת קצת יותר משונה כשמדובר בסדרות אנימציה. כשצפינו בהן בתור פעוטות כנראה לא שמנו לב לזה, אבל ככל שאנחנו מתחילים להפנים את הרעיון של מעבר הזמן, אנחנו חייבים להתחיל לתהות – מה המשמעות של זה שארתור ריד חוגג יום הולדת, אם הוא נשאר בן שמונה לנצח? בתור ילדה, התרגלתי שהחיים שלי משתנים משנה לשנה. ביום ההולדת העשירי שלי היו לי מורה שונה, חברות שונות, פעילויות אחר הצהריים שונות ומקצועות אהובים שונים מביום ההולדת התשיעי שלי. אבל ברוב הסדרות המצוירות אין המשכיות כזו. הדמויות נשארות באותו הגיל ובאותו סטטוס למשך מאות פרקים. רוב הזמן קל לנו לקבל את העובדה שהסטטוס קוו נשמר בכל מחיר כחלק מהמבנה של הסדרה, אבל פרקי יום הולדת מערערים על הרעיון של הזמן הקפוא בסדרות אנימציה ומדגישים את האבסורד. בעולם שבו הזמן עומד מלכת, קשה לנו לראות אנשים חוגגים את מעבר הזמן. זה לא מסתדר.

מזל טוב ליסה סימפסון! שתישארי, אמ, צעירה לנצח…?

ובכל זאת, בשנים האחרונות הקונספט של פרקי יום הולדת בסדרות אנימציה הפך לקצת פחות משונה עבורי. סיימתי את לימודי החובה שלי כבר די מזמן, ואחריהם אין באמת משהו שבגללו כל שנה נראית בהכרח שונה מהשנה שלפניה. השנים מתחילות להתערבב לי ופתאום אני מגלה שלמרות שהזמן עבר ושחגגתי (או יותר נכון, סבלתי) את יום ההולדת שלי שנה אחרי שנה, הסטטוס קוו נשמר. נכון – טכנית, אני מבוגרת יותר. אבל אני לא מרגישה מבוגרת יותר. אני עדיין מרגישה בת 20. לפעמים אני שוכחת לרגע בת כמה אני, כי שום דבר לא מייחד את הגיל הספציפי שבו אני נמצאת. החיים שלי נראים בערך אותו דבר, שנה אחר שנה.

יכול להיות שזו רק אני שלא ממש מצליחה להתקדם בחיים. אני בטוחה שלאנשים אחרים יש נקודות ציון משמעותיות בחיים שממחישות עבורם את מעבר הזמן. אולי בעתיד אני אצליח להתקדם לשלב הבא בחיים שלי וזה ייתן משמעות חדשה לימי ההולדת שלי, או שמתישהו פשוט אהיה מבוגרת מכדי להרגיש אותו דבר והשינויים ייכפו עליי על ידי הגוף שלי והעולם שמשתנה סביבי. אבל כרגע אני מרגישה כמו בסדרה מצוירת – הזמן עובר, אבל הוא כמו מעגל – מחזיר אותי לאותה נקודה שוב ושוב. מסתבר שגם במציאות העובדה שהשנים חולפות לא חייבת לשבור את הסטטוס קוו.


לימור נעמן

הדבר הראשון שעלה לי לראש כשחשבתי על מה לכתוב היה יום המוות של ניק כמעט-בלי-ראש. למי שלא כל כך מכיר את הארי פוטר, ניק כמעט-בלי-ראש הוא רוח רפאים בהוגוורטס שמתיידד עם הארי, ובשנה השנייה שלו בבית הספר הוא מזמין אותו למסיבת יום המוות שלו שבה, בדומה למסיבת יום הולדת, חוגגים מעין לידה מחדש שלו כרוח רפאים. מה שמעניין במסיבה הזאת הוא התגלית שגם אחרי המוות יש לרוחות הרפאים היררכיה חברתית משלהן, עם משחקי כוחות וחרמות, שמבוססת בעיקרה על הדרך בה הן מתו. ניק מתמרמר על העובדה שהוא לא עומד בתנאי הסף להתקבלות למסדר יוקרתי של כרותי ראש, כי הראש שלו לא כרות לחלוטין (כמשתמע מכינויו).

יצירה שעוסקת באופן נרחב יותר בחברת המתים ובהיררכיה המעמדית בה היא הסרט קוקו. ביום המתים, בכפר קטן במקסיקו, גיבור הסרט מיגל מגיע בטעות לעולם המתים ונאלץ לחפש קרוב משפחה שיעזור לו לחזור לעולמו שלו. בדרך הוא מגלה שגם אחרי המוות האנשים עסוקים במעמד שלהם וממשיכים להעריץ ולהאדיר אנשים מפורסמים בלי באמת להכיר אותם, ושואפים לגעת בתהילה ולו לרגע אחד קטן.

מה שמשותף לשני המקרים האלה הוא שלא רק שיש חיים אחרי המוות בעולמות של הארי פוטר ושל קוקו – המוות הוא רק נקודת ציון במהלך החיים של האדם ומעבר לשלב הבא. המוות לא מעניק תובנות על קיום הרמוני עם שאר האנשים בחברת המתים, אלא רק משנה את המעגלים החברתיים שבהם הם מסתובבים. בקוקו המעמד החברתי של המתים בעולם החיים חשוב עד כדי כך שהם עלולים למות שוב – סופית – אם אף אחד לא יזכור אותם. כך, אנשים חסרי משפחה או אנשים פשוטים שכל מי שהכיר אותם כבר מת מזמן, מתפוגגים ונעלמים.

אני חושבת שהייצוג הזה של החיים לאחר המוות יכול להיות קצת מפתיע כי כשאנחנו חושבים על החיים שלאחר המוות קל מאוד למחוק את האישיות של המתים, ולהתייחס אליהם כאל יצורים על-אנושיים שחיים להם בשלווה זה לצד זה בלי שום קושי או מחלוקת. בסופו של דבר, אין לנו שום דרך לדעת מה באמת קורה אחרי המוות, אבל מאוד מעניינים בעיניי הסיפורים השונים שאנחנו מספרים על המתים, ואיך הם משקפים את מה שאנחנו חושבים על עצמנו כבני אדם.


קסם ברקוביץ

חבר'ה! זה יום ההולדת של הבלוג! אתם מבינים אפילו מה זה אומר?! הצלחנו להתמיד עם הדבר הזה במשך שנה שלמה! מה אפשר לאחל לבלוג שיש לו הכל? בתור התחלה, שימשיך להתקיים – זה חשוב – אבל אני גם אאחל לו שאנשים ימשיכו לקרוא אותו ולדבר איתנו על הדברים שכתבנו בו. אבל בגדול, שאנשים ימשיכו להתעניין, כי זה הדבר הכי כיף בעולם לדעת שאנשים מחכים לקרוא מה שיש לך לומר.

לכבוד מסיבת יום ההולדת האמיתית לחלוטין שלנו, בחלוקת התפקידים יצא שאני אחראי על הפלייליסט1, לכן עשיתי את מה שכולם היו עושים במצבי, והלכתי לפלייליסט של תת-תרבות בספוטיפיי, שכולל את כל השירים שאי פעם דיברנו עליהם, ופשוט עושים העתק והדבק. אחרי שעשיתי את הדבר הזה, עשיתי את הדבר השני שכולם היו עושים במצבי, שהוא להוסיף לרשימה את השיר המפורסם שהולך ככה:

"Happy Birthday to You
חלומות יתגשמו
אם נחגוג ונרקוד עד הבוקר
Happy Birthday to You
שהשנים יעברו
בכיף בשמחה ובאושר."
           –היי פייב

אלא שאז קרה משהו מוזר. כשחיפשתי את השיר הזה גיליתי שלהקת היי פייב לא שרה אותו בכלל, ושהוא בעצם שיר של להקה שקוראים לה עדן. ישר התחלתי להילחץ, האם כל החיים שיקרו לי? מי זו עדן בכלל? האם יכול להיות שעדן היא הצלע השישית של היי פייב ואף אחד לא סיפר לנו?! מה קורה פה?

רצתי לרחובות והתחלתי לבכות ולצעוק "מי שר את Happy Birthday to You חלומות יתגשמו?!" בקולי קולות. שמעתי רק התלחששויות מהשיחים. פתאום קול לא ברור מאיזו מרפסת צעק לי חזרה "אלו לא האלו שהיו באירוויזיון?" אך לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט הוא נפל מהמרפסת. הבנתי שאני נמצא בתוך תעלומה שגדולה עליי מדי והחלטתי לא לדבר על זה בקול יותר לעולם.

למזלכם, לכתוב על זה פה אני יכול, מכיוון שנראה שהאנשים ששומרים על הסדר הטוב תקועים ב-1999, ולאתר שלנו אי אפשר להיכנס עם אינטרנט אקספלורר. להקת עדן הייתה להקת בנים ללא כל קשר להיי פייב שהוקמה ב-1996, אבל למעשה התפרסמה בעיקר בזכות הבחירה בהם לייצג אותנו באירוויזיון 1999 שהתקיים בארץ, לאחר זכייתה של דנה אינטרנשיונל. באותו האירוויזיון הם שרו את יום הולדת והגיעו למקום ה-5. כל הסיכויים עמדו לטובתם במרוצת השנים: הם שרו שיר קליט במיוחד והגיעו למקום מכובד באירוויזיון שהתקיים ממש בארץ. השיר שלהם זכור עד היום, ולכן מוזר שהם כלהקה נשכחו לחלוטין, והזכויות לשיר שלהם עברו בראש של כולם ללהקת בנים אחרת שהתקיימה באותה התקופה. אם כי, כשמסתכלים על אילו שירים היי פייב הוציאו סביב אותה התקופה, רואים שהם לא יכולים להיות יותר שונים, כי הלהקה המפורסמת יותר בדיוק הייתה בפייז הרציני והבוגר שלה, וחבריה לא שרו על מסיבות יום הולדת בהן רוקדים וחוגגים עד הבוקר – מה שהופך את כל אפקט המנדלה2 הזה למוזר אפילו יותר.

נראה לי שכדאי שאסיים, כי אני צריך לחזור להכנת הפלייליסט שלי. השיר הבא, אגב, הוא כל הילדים קופצים רוקדים של שוטי הנבואה. רגע, כן? זה של שוטי הנבואה בכלל?!

עד לפעם הבאה בלוג יקר,
אני אאחל שהשנים יעברו בכיף, בשמחה ובאושר.
הו יה.

הערות שוליים

  1. אם אתם מתעניינים: שני אחראית על העוגה, אור אחראית על רשימת המוזמנים, מתן אחראי על הקישוטים ולימור ברחה מהארץ.
  2. אפקט מנדלה הוא השם שניתן לתופעה שבה למספר גדול של אנשים מרקעים שונים קיים אותו זיכרון מוטעה. האפקט נקרא על שם הזיכרון הקולקטיבי על מותו של נלסון מנדלה בשנות ה-80, למרות שהוא חי עד שנת 2013. התופעה לעיתים משויכת לתיאוריות על יקומים מקבילים. לקריאה נוספת.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: רפסודיה בוהמית

ביקורת: חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד