תת-תרבות
מתן בכר
ב-2014 עלתה לשידור איש חשוב מאוד, סדרה כאילו-ביוגרפית על חייו של יהודה לוי. היא הפכה להצלחה וכנראה הייתה הגורם לטרנד של סלבס מקומיים שעושים סדרות על החיים שלהם. והו, כמה קשה להיות מפורסם: לצבי יש בעיה של צביקה הדר, מסובך של רן שריג וצומת מילר של אדיר מילר (לזכותו של שריג יאמר שהוא לא הרגיש צורך לדחוף לכותרת איזושהי יצירה עם השם שלו). הספיקו לי 10 דקות מהפרק הראשון של צומת מילר כדי להבין שכמו רמזור, גם היא לא מדברת אליי. כנראה הדרך שבה אני ומילר מגדירים "הומור" פשוט שונה. לא היו לי רגשות לכאן או לכאן כלפי הסדרה ונראה היה שאפרד ממנה בתחושת אדישות. אבל אז, בעקבות הצעות של כמה אנשים, צפיתי גם בפרק השני. בשלב הזה כבר לא יכולתי להישאר אדיש.
מדהים כמה קווי עלילה מילר מצליח לדחוף בפרק של חצי שעה, וכולם נעים בין מוזרים או לא ברורים למעליבים ומרתיחים. קו העלילה הכי הגיוני הוא על זה שאדיר קונה לילדות שלו דגים. אבל לדוגמה, במהלך הפרק מילר מציע לאשתו מספר פעמים לצרף אליהם עוד בחורה לשלישייה. זה לא מתחיל כתוצאה ממשהו ולא מוביל לשום דבר. אלו פשוט הערות אקראיות שהוא זורק לה במהלך הפרק. למה? אני באמת לא יודע. קו עלילה אחר עוסק בכך שהוא הולך לשמח חיילים בדואים. כשהוא רוצה לבדוק אם הם יתחברו להומור שלו, הוא שואל אחד מהם "גם לך אשתך מציקה לפעמים?" הבדואי עונה לו "איזו מהן?" בסצינה אחרת, הם מציעים לשלם לו על ההופעה בכבשים. הבנתם? כי הם בדואים! קומדיה! ויש עוד הרבה כאלה.
אבל קו העלילה שהכי עצבן אותי אישית הוא זה שבו אדיר נפגש עם בחור אחר כדי לעשות הליכות ביחד. אותו בחור – טמיר – הוא שחקן ובמקרה הוא גם נמוך-קומה. הוא אומר לאדיר שהוא רוצה להשתתף בסדרה החדשה שהוא כותב, אבל שזה צריך להיות תפקיד עם עומק, "יותר מדאחקה", כי זה שהוא נמוך לא אומר שהוא לא יכול לגלם תפקידים רציניים. אחר כך הם יושבים בביתו של אדיר ויש הפסקת חשמל, אז אדיר נותן לו עששית ואומר לו שהוא נראה מצחיק ככה. טמיר לא מבין מה מצחיק בזה ואדיר עונה "די נו, אתה יודע למה זה מצחיק." הבנתם, קהל? רק למקרה שלא קלטתם את הרפרנס הזה או שזו אמורה להיות בדיחה על נמוכים, הגיבור של הסדרה ממש אומר לכם עכשיו שזה מצחיק. חסרה רק בחורה בביקיני עם שלט גדול שכתוב עליו "עכשיו צוחקים".
אחרי הפרק הזה הבנתי בבירור מדוע אינני מתחבר להומור של מילר – הוא סטראוטיפי, רדוד ולא מעודן בעליל. ובשביל שלא יגידו שאני שופט רק על סמך פרק אחד, המשכתי לצפות בעוד כמה והמסקנה נשארת זהה: הכתיבה של מילר עצלנית וחסרת השראה, עם אפס מודעות, אפס תחכום ואפס ניסיון לעשות משהו יצירתי או מעניין. גם ככה אין הרבה ייצוג במדיה לאנשים שנראים קצת שונה מהנורמה, וכשיש הוא לרוב פאנצ'ליין. מילר מאיר על הבעיה הזאת, אבל לא רק שהוא לא מבקר אותה או אומר עליה משהו חדש, הוא תורם עוד יותר לייצוג השלילי הזה. אני לא אומר שאסור לצחוק במדיה על נמוכים, גבוהים, שמנים וכו'. מי שמכיר אותי יודע שאני הראשון שיצחק על הגובה של עצמו. אבל הדרך של מילר לעשות את זה היא שחוקה, מיושנת ומשעממת.
בשבוע שעבר מילר נבחר על ידי קוראי ידיעות אחרונות בתור "בדרן ה-70". הדרך היחידה שבה הבחירה בו נשמעת לי הגיונית היא אם הכוונה הייתה שההומור שלו מיושן כמו המדינה שלנו. באחת הסצנות בפרק הנ"ל אדיר צריך לפצות את שלמה ארצי (הוא התחזה אליו כשהופיע בפני הבדואים) ומציע לו כרטיסים להופעה שלו. ארצי עונה, "ביקשתי פיצוי, לא עונש." יודעים מה, אני חוזר בי. אולי למילר כן יש קצת מודעות עצמית.
לימור נעמן
אי אז, בסוף שנות התשעים, הייתי ילדה דחויה עם ווקמן. בכל יום הייתי קמה בבוקר והולכת לבית הספר, יוצאת להפסקה ומטיילת לבד עם האוזניות, ובכל לילה הייתי נרדמת אחרי שווידאתי שהקלטת תתהפך מעצמה מצד אחד לשני (פונקציה מופלאה בווקמן שלי שרוממה את נפשי). אני לא זוכרת כמעט אף אחת מהקלטות שהקשבתי להן – כנראה הקְלטות של אלבומי דסטיניז צ'יילד ולהקות קצת יותר אזוטריות – חוץ מאחת שנחקקה לי בזיכרון עד כדי חוסר יכולת להוציא אותה מהראש עד היום: פסקול המחזמר של פיטר פן, שעלה בשנת 1997 בבימויו של אורי פסטר. הכרתי כל שיר ושיר בעל פה ושרתי אותם שוב ושוב בדרמטיות, באמונה שיום אחד פיטר פן יבוא וייקח גם אותי. היה בו כל מה שילדה בת תשע בשנות התשעים צריכה להתפתחות פסיכולוגית תקינה: המון סינתיסייזר, מה שבדיעבד נראה כמו רמיזות מיניות בוטות (כולל החלק שבו פיטר מלמד את וונדי לעוף והיא צועקת "אני מרגישה שזה מגיע!"), וכמות בלתי מבוקרת של ראפ שעשויה להסביר את האהבה שלי להמילטון.
אבל את הדבר הכי מוזר שקשור למחזמר הזה גיליתי רק בשנים האחרונות: לא רק שזה לא הניסיון הראשון של פסטר בעיבוד הסיפור הזה (הוא נוסף כמובן לגרסה הקלאסית והמוכרת יותר של המחזמר שעלתה ב-1988 בכיכובם של חנוך רוזן וחני נחמיאס), אלא שגם השירים בשני העיבודים הם גרסאות צללים ביזאריות אחד של השני שבהן אותן מילים הוצמדו למנגינה חדשה-אבל-לא-שונה-מדי (להשוואה נסו לשמוע את גרסת ססובר ואת גרסת רוזן לשיר שבו הילדים האבודים מספרים אחד לשני מהו בעצם התפקיד של אמא). בנוסף לעיבודי ההיפ הופ הגזעיים שפסטר הכניס לחידוש, הוא הפתיע גם בליהוק כפול (זאב רווח שיחק גם את קפטן הוק וגם את המדריך המתעלל במחנה הקיץ של וונדי) ובקו עלילה שבו מטרת העל הזדונית של קפטן הוק היא לפתוח בית אופרה ולככב בכרמן ביחד עם לילי הנמרה שאותה חטף. לא נעים לי להגיד את זה בתור מי שהמחזמר צרוב לה במוח כבר כמעט עשרים שנה, אבל מדובר בעיבוד לפיטר פן שהוא טריפ אסיד – הישג מרשים ביותר בהתחשב בחומר המקור וכל מה שהוא עבר מאז שנכתב על ידי ג'יימס בארי.
ומי שלא מאמין לי מוזמן לשזוף את עיניו בשיר הסיום למערכה הראשונה, שמגלם בחמש דקות תמימות את כל מה שזרקנו מאחורינו כחברה כשעברנו לשנות האלפיים (ברייקדאנס! גיל ססובר! שלום עולמי!).
אור ענבר
אני רוצה לדבר על חוויית יום העצמאות האהובה עלי, רוק עצמאות, מוסד שלצערי כבר מת. רוק עצמאות (ידוע גם כראשי התיבות רוק"צ) הוא פסטיבל רוק ישראלי שהתקיים כל ערב יום עצמאות מ-1993 ועד 2013. ב-2014 המופע שינה את שמו ל"רייב עצמאות" והמופעים עצמם התחלפו מרוק ופאנק לפופ, דאנס, האוס וז'אנרים דומים. המופע התקיים באמפי פארק של ראשון לציון (והיום מתקיים בלייב פארק החדש) ובשנים מסוימות התקיים גם אירוע מקביל בחיפה. בתור ראשל"צניקית לא היה קשה להגיע להופעות – הליכה נחמדה של חצי שעה וחזרה הביתה באותה הדרך, קצת מותשים אבל ללא צורך בארגון הסעות והוצאות נוספות. בשנים שלא רציתי להוציא כסף יכולתי בקלות לשבת מחוץ לפארק ורק לשמוע את ההופעות. ולמרות ההנאה ששאבתי מהפן החברתי, בתור חובבת רוק נהניתי במיוחד מהתוכן. זאת הייתה מבחינתי ההגדרה של חגיגות יום העצמאות בגיל תיכון וקצת הלאה: נפגשים בפארק לראות זיקוקים, ממשיכים ללילה לבן של מוזיקה בועטת והמון חברים, חוזרים הביתה כדי להתאפס עם כמה שעות שינה ולהתעורר בצהריים למנגל המסורתי. מה מתבגר צריך יותר מזה?
היינו יושבים כל החברים, עם דגם האולסטאר הכי מגניב שהיה ברשותנו, ומצלמים סלפי בנוקיה 6288 שלנו לפני שזה היה דבר, או מתחמקים מספריי שלג של ילדים קטנים ושמים על הראש איזה משהו זוהר כדי שנוכל למצוא אחד את השני בקהל. בזכות האירוע הזה יצא לי לחוות הופעות של גדולי אמני הרוק של ישראל, וגם להקות צעירות יותר. יצא לי ללמוד לאהוב את אביב גפן, מהשנה הראשונה שבה רק ברחנו מהזיופים שלו ועד לשנים שבהן עמדנו ונדחסנו עם ההמונים לשיר ביחד זה רק הלב שכואב לך. אני לא יודעת כמה הזיכרון הזה נאמן למציאות, אבל בראש שלי רוק"צ נגמר תמיד במופע לאור הזריחה של עברי לידר וכמעט תמיד מתוזמן עם בוא כשהשמש עולה.
השנה שמחתי לראות שהתקיים אירוע דומה – "מגבירים את הלילה" של זאפה. אני חושבת שזה נהדר. אומנם זה היה בפסח ולא יכולתי להגיע, אבל זו התחלה. הרוק לא מת. תנו לי תנו לי רוק אנד רול!
ואסיים בבקשה, ששנה הבאה ביום העצמאות אני אהיה בלייב פארק בתוך איזה פוגו חוגגת כל הלילה.
שני אוירבך
כבר תקופה ארוכה אני מאוד מתעניינת בפרסומות. העובדה שהן צריכות להעביר מסר והרגשה ברורים בפרק זמן קצר במיוחד הופכת אותן למדיום שנוטה לקיצונים – הן יכולות להיות הצלחה גדולה, או ברוב המקרים התרסקות איומה. ולפעמים הטלוויזיה בארץ כל כך נוסחתית ומלאה בתוכן שיווקי, שהפרסומות מסקרנות יותר מהתוכניות עצמן. כשאני רואה פרסומת חדשה היא בדרך כלל מעוררת בי תגובה חזקה, ולרוב תגובה שלילית, כי בואו נודה בזה, חוץ מהברקות נדירות, פרסומת ישראליות הן די גרועות. באיזשהו שלב מישהו החליט שהדבר שמוכר הכי טוב כל מוצר שמנסים למכור הוא דמויות נלעגות ומעצבנות. אני לא יודעת למה כל כך הרבה מותגים בוחרים ליצור לעצמם זיקה לדמות שאנחנו אמורים לשנוא, אבל ככה באו לחיינו שני כהן בתור המזכירה של שוקה, מריאנו אידלמן בתור מורה ישראלי לנהיגה, ואלי פיניש בפרסומת של מחסני חשמל, שאני אפילו לא יודעת מה הדמות שלו אמורה להיות. אבל אני רוצה לדבר על תת-ז'אנר של הפרסומות האלה, שבו הדמות הנלעגת היא אישה שמשחק אותה גבר.
לדוגמה הפרסומת הזו לבנק לאומי, שבה ערן זרחוביץ' משחק אישה בגיל העמידה שמנסה להישאר צעירה על ידי כך שהיא מתלבשת צבעוני, ממציאה מטבעות לשון ומעמידה פנים שהיא כבר ידעה מה האפליקציה של הבנק מסוגלת לעשות. הפרסומות האלה נולדו מהמסורת של ארץ נהדרת, שממנה גם מגיעים רוב השחקנים בהן. השיטה היא פשוטה – אם אתם רוצים לגרום לדמות של אישה להיראות מגוחכת, תנו לגבר בשמלה ופאה לשחק אותה. אבל למה אנחנו רואים פרסומות מצחיקות לכאורה שבהן גברים משחקים נשים, ולא להפך? ההסבר הראשון והמובן מאליו הוא שיש יותר גברים שהתפרסמו כקומיקאים מאשר נשים. זה נכון, אבל יש פה משהו מעבר. גם בסרטים הוליוודיים, כשאישה מתחפשת לגבר היא בדרך כלל מוצגת כאמיצה ופורצת גבולות, וכשגבר מתלבש כאישה (אלא אם מדובר ספציפית ביצירה שעוסקת בתרבות דראג) הוא הפאנצ'ליין של איזושהי בדיחה. הסיבה היא שבעולם הפטריארכלי שבו אנחנו חיים, גבריות עדיין נחשבת לאידאל. סביר בעינינו שאישה תרצה להידמות לגבר כמה שיותר, כי זה שדרוג במעמד שלה. לא רק בעיני החברה סביבה – שפתאום פותחת בפניה דלתות – אלא גם בעינינו כצופים. אבל אנחנו לא מצליחים להבין למה שגבר ירצה להיות כמו אישה. נשיות עדיין נתפסת כחולשה, וכנחותה יותר. אנשים עדיין מפגינים יותר כבוד כלפי פוליטיקאיות שלובשות חליפות מכנסיים מאשר לאלה שלובשות שמלות. אנשים עדיין חושבים שילדות שמתנהגות כטומבוי הן מעניינות יותר, וילדות עם תחומי עניין שנחשבים נשיים הן רדודות. בעיני רוב העולם, גם אם נשים הן לא בהכרח נחותות יותר, נשיות עדיין נחותה מגבריות. לא סתם אומרים על פמיניסטיות שהן מנסות להפוך נשים לגברים – זו אמירה שנטועה בתפיסת העולם שלפיה כוח ואוטונומיה הם מאפיינים של גבריות.
למרות כל התלונות שלי, אני לא ילדה קטנה. אני לא מצפה ממשרדי פרסום ומהחברות ששוכרות אותם להתייחס לכך שהפרסומות שהם יוצרים הן סקסיסטיות וגם טרנספוביות. אני לא מצפה שלתאגיד כלשהו תהיה אף אג'נדה חוץ מהאינטרס הכלכלי, לא משנה כמה הם ינסו לשכנע אותי שהם בעצם המשפחה שלי. אני יודעת שלא אכפת להם מה לדעתי נכון או לא נכון לעשות, כי הם רוצים רק למכור מוצר. אבל כשרציתי לצפות בפרסומות כאלה לקראת הכתיבה על הנושא היה לי קשה לחפש אותן, כי זכרתי את הדמויות אבל לא זכרתי מה המוצר או השירות שאותו הן מפרסמות. הקשר בין הדמויות המרגיזות האלה לחברה שאותה הן מפרסמות פשוט לא קיים – אפשר לדחוף את יובל סמו בשמלה לפני כל מוצר שהוא, אבל זה לא יגרום לצופים לשים לב למוצר או לחפש אותו. אז מילא שהפרסומות האלה פוגעניות ואידיוטיות – הן אפילו לא עושות את העבודה שלהן בתור פרסומות. נראה לי שהגיע הזמן להפסיק לעשות אותן.
קסם ברקוביץ
ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת, אבל הדבר הכי יפה בארץ ישראל הוא ללא צל של ספק הדגל. יצירות ישראליות מוצלחות יש אינספור, מסדרות ועד סרטים, משירים ועד ספרים, אבל אף יצירה לא מתקרבת אפילו לקרסוליים של האלגנטיות והיופי של הדגל שלנו.
רק תראו את הדבר הזה. איך גוון הכחול המדויק הזה משתלב עם הלבן. איך צורה גאומטרית פשוטה מוכפלת ויוצרת צורה אחרת מלאת משמעות סמלית. זה אומנם מינימליסטי, אבל לא עצלני בשום צורה (אני מדבר אלייך, יפן). בתוך ים של דגלים, הדגל שלנו מתבלט בפשטות שלו. רק צריך להעיף מבט קצר אל כל המתחרים ולראות שהדגל שלנו הוא גם הכי יפה בעולם. כולם משום מה חושבים שאדום הוא צבע מוצלח לייצג איתו מדינה, למרות שהוא צבע אגרסיבי שמסמל כעס. כחול זה רגוע, כחול זה אצילי.
בניגוד לזה – כחול ואדום ביחד זה סתם מכוער, ועדיין המון מדינות משתמשות בשילוב הצבעים המזעזע הזה. כאילו מה אתם חושבים שיקרה, שאנשים יחשבו שאתם ארצות הברית ובטעות יגיעו לארץ שלכם? ״אופסי, מסתבר שאני במלזיה בכלל, אולי אני אשאר פה לאיזה שבוע!״ למה אתם נראים כמו ליין של חיקויים סינים למותגים מפורסמים?! באמת ליבריה, מה הקטע? ואם אנחנו כבר פה, מישהו יכול להסביר לי למה הדגל של סנט לוסיה נראה כמו הסמל של מסע בין כוכבים?
והדגל שלנו גם קל לציור. לא שזה איזה מאפיין שחובה שיהיה בדגל, אבל זה בהחלט בונוס. אני די בטוח שבשביל לעבור מהגן לכיתה א׳ צריך לעבור בחינה של ציור דגל ישראל תקני, בנוסף לבגרות בלגו. זה צבע אחד, קו, קו, משולש, משולש ובום יש לכם דגל ישראל (או שפתחתם צ'יט ב-Grand Theft Auto, אחד מהשניים). זה לא שצריך לצייר צורה מורכבת או להשתמש בפרספקטיבות מוגזמות, הכל אצלנו כל כך פשוט ויפה.
אבל אולי זה לא מייצג את המדינה שלנו מי יודע מה.
תגובות