תת-תרבות
אור ענבר
כשדיברנו על הנושא של יישור הקו הזה הבחירה שלי הייתה קלה במיוחד. הרי אין ספק שההורים הבדיוניים הטובים ביותר הם המאמן וגברת טיילור מהסדרה אורות ליל שישי. עוד לא יצא לי לדבר על הסדרה הזאת כאן בבלוג, אבל כל מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים כנראה יודע כמה אני אוהבת את הסדרה הזו. לא מזמן ראיתי את כל חמש העונות שלה מחדש וזה רק חידד לי כמה הסדרה הזאת אמיתית, נוגעת ללב, עם קאסט מרשים ומגוון וסיפור שפשוט עובד, אפילו אם מעולם לא צפיתם במשחק פוטבול או הבנתם את ההיגיון בלשחק כדורגל עם הידיים.
אחד הדברים שבאמת מחזיקים את הסדרה הזאת הוא הדמויות שלה, בראש ובראשונה הדמויות הראשיות: המאמן אריק טיילור (קייל צ'נדלר) ואשתו תמי (קוני ברייטון). הסדרה מתחילה כשאריק, מאמן של נבחרת קולג' דרג ד' מגיע לדילון טקסס, עיירה קטנה וכנראה מאוד סטריאוטיפית, כדי לאמן את קבוצת הפוטבול של התיכון שסביבה כל העיר חיה ונושמת. תמי היא אשת חינוך והיא מתחילה לעבוד בתור היועצת באותו בית הספר והבת שלהם, נערה מתבגרת בשם ג'ולי, צריכה ללמוד כמו כל נערה מתבגרת לאזן בין ההורים, הלימודים, אהבות חדשות והמחשבה על העתיד.
מערכת היחסים של אריק ותמי לא מושלמת כמובן. היא מלאת בעיות וריבים אמיתיים. הכימיה בין השחקנים נפלאה וזה רק הופך את מערכת היחסים הזאת לכזו מושלמת במבט מהצד. הסדרה מצולמת בסנגון סמי-דוקומנטרי ועוסקת בנושאים יומיומיים וקשים, ולא רק במי תבחר מלכת הכיתה להיות בן הזוג שלה בנשף, או מי משחקני הפוטבול עושה הכי הרבה טאצ'דאונים – יש גם את זה, אבל מסביב יש סיפור ורגש שנותן לצופה את התחושה שהוא זבוב על הקיר בחיים של הדמויות האלה.
במהלך הסדרה תמי נכנסת להריון ואנחנו צופים בה ובאריק מגדלים תינוקת מעבר לג'ולי המתבגרת. העובדה הזאת רק מוסיפה עוד נדבך לסגנון ההורות שאנחנו נחשפים אליו מהזוג. אני לא הורה וחיי היו מאוד שונים מהסיטואציה בסדרה, ואני לא פה כדי לשפוט את סגנון ההורות הזה לכאן או לכאן, אבל יותר מאשר ההרגשה שנוצרה אצלי, שאריק ותמי הם ההורים שכל מתבגר בתוכנית נעורים היה רוצה לעצמו, אני מרגישה שהם הורים אמיתיים, שעושים בחירות נכונות לא כי הם מושלמים, אלא כי אלו הסיטואציות שיש להורים להתמודד איתן בחיים והם עושים את הטוב ביותר שהם יכולים.
לימור נעמן
בחודשים האחרונים עשיתי שינוי מרחיק לכת בחיים שלי: הורדתי טיקטוק. אני לא יודעת מה גרם לי לקפוץ למים אחרי חודשים ארוכים של איפוק מופתי (חזיתי באופן מדויק כמה זמן האפליקציה הזאת תיקח לי מהיום), אבל כשעשיתי את זה בסופו של דבר הגיעו אליי סרטונים במגוון נושאים כמו קרמיקה, אוטיזם, שיפוץ בתים, ADHD והורות עדינה. במיוחד ריתקה אותי אמא אחת שמחנכת את שני הפעוטות שלה – בן שנה ובן שלוש – בשיטת מונטסורי. בסרטונים היא מראה איך היא עוזרת להם להתמודד עם תסכול, לתקן טעויות ולבשל באופן עצמאי, בלי להעניש או לצעוק עליהם (גם כשהם מצליחים לפתוח את מגירות האיפור שלה ולעשות בלאגן אטומי). מעולם לא עסקתי בהורות ואני לא מבינה בזה, אבל לחלוטין הוקסמתי מהגישה הזאת ואפילו קצת מרגש אותי לדמיין את האנשים שהילדים האלה יגדלו להיות.
כל ההקדמה הזאת נוצרה כדי לדבר על אחד הטייפקאסטים המעניינים שנתקלתי בהם בזמן האחרון: פדרו פסקל כאבא מאפשר. בשלושה תפקידים מתוך ארבעה שאני מצליחה לחשוב עליהם מהשנים האחרונות, פסקל מציג הורות בגישה שמעודדת פיתוח עצמאות של הילדים (הביולוגיים או המאומצים) שלו בלי שירגישו שהם לא יכולים לבנות עליו כשהם זקוקים לעזרה. אומנם לא בכל היצירות שבהן הוא לוהק כאבא אני יכולה להגיד שההורות שלו חיובית לחלוטין, אבל אני חושבת שבכל זאת אפשר ללמוד מהן משהו. היצירות האלה הן, בסדר יורד של עידוד לעצמאות, משחקי הכס, גיבורים זה אנחנו, המנדלורי ו-וונדר וומן 1984.
במשחקי הכס אנחנו מכירים את פסקל כאוברין מרטל, הנסיך מדורן שנשבע לנקום על האונס והרצח של אחותו, אליה. למרבה הצער לא יוצא לנו לראות את הדינמיקה ההורית שלו, אבל משיחות שלו עם אנשים במעלה מלך אנחנו לומדים שיש לו שמונה (!) בנות, שהן כולן ממזרות (כנראה בגלל שלא נישא לבת זוגו אלאריה שילדה את רובן, וגם היא נולדה מחוץ לנישואין), ושהוא מכיר בהן ואוהב אותן מאוד. כבר בשלב הזה מדובר ביחס יוצא דופן ביקום של ג'ורג' ר. ר. מרטין: רוב בתי האצולה מתעלמים מקיום הממזרים שלהם; אבל לבנות שלו שמור מקום של כבוד בבית האצולה, ואף אחד לא מפקפק בזכות שלהן להיות שם. הוא מלמד את שלוש הבנות הבכורות שלו להילחם, והן הופכות ליחידה עילית של לוחמות שנאמנות לו לחלוטין. אי אפשר להטיל ספק בעצמאות שלהן, אבל יכול להיות שיש להן יותר ביטחון עצמי מכוח ממשי, וזה פוגע בהן בסוף.
בגיבורים זה אנחנו – סרט שהיה מאוד פופולרי בנטפליקס לפני שנה, ומאז אני הולכת לנחש שכולם שכחו ממנו, ולכן אני מניחה שלא יהיה לכם אכפת שאספיילר אותו קשות – פסקל משחק גיבור על ידוע שהוא גם אב למיסי, גיבורת הסרט. כל ההורים גיבורי העל נחטפים על ידי חייזרים רשעים, והילדים שלהם נדרשים ללמוד לעבוד ביחד כדי שיוכלו להציל אותם. על אף שמיסי מתחילה את הסרט בלי לדעת מה הכוח שלה, היא מסתמכת על מה שאבא שלה לימד אותה ולומדת להנהיג את החבורה ולתקשר עם כל אחד מהעמיתים שלה. יחד איתם, היא מתגברת על הקשיים שנערמים להם ואז מגלה שהכול בעצם היה מבחן ושום דבר מזה לא היה אמיתי, שההורים לא נחטפו, אלא רק ישבו וצפו בילדים שלהם נלחמים בחייזרים כדי לראות אם הם יוכלו להסתדר באופן עצמאי כשהם כבר לא יהיו שם כדי להגן עליהם. קצת דיק מוב, אבל ברור מאוד שיש להורים אמון מוחלט בילדים שלהם וביכולת שלהם להצליח, שזה נחמד אני מניחה.
בהמנדלורי פסקל הוא המנדלורי שבכותרת, צייד ראשים שמוטל עליו להעביר חבילה שמתגלה כתינוק-מסוג-יודה. כשהוא מבין שמטרת המשימה הסופית הייתה רצח של הילד, הוא מסרב לתת אותו ללקוח שלו והם בורחים וחיים יחד בדרכים. גרוגו התינוק (אני לא זוכרת איך מגלים את השם שלו, וזה גם לא ממש חשוב) בן 50, אבל מיומנויות הדיבור שלו עדיין לא התפתחו. כמובן כל הפרמיס של הסדרה הוא שהמנדלורי בחר להגן על גרוגו, ולכן ברור שהוא נלחם באנשים בכל פעם שהם מנסים לחטוף אותו – אבל גם הילד מציל אותו לא מעט פעמים עם הכוח שמתברר שיש לו, והמנדלורי מבין את זה ונותן לו קצת מרחב לפעולה כשזה לא מסוכן.
הדוגמה האחרונה שלי היא דוגמה הפוכה לחלוטין. בוונדר וומן 1984 פסקל משחק איש עסקים בשם מקסוול לורד, שמנצל אבן משאלות קסומה כדי להפוך בעצמו לאבן (כן, זה היה סרט מוזר) במטרה לתת את כל מה שהוא יכול לבן שלו. הבעיה היא שהוא כל כך נשאב לפרסונת הג'יני התמוהה שלו, שהוא שוכח בשביל מי ומה הוא עשה את כל זה. הילד שלא מבין מה קרה לאבא שלו מרגיש אבוד וחסר אונים, ולורד מבין שהוא הלך רחוק מדי וחוזר אליו. סביר מאוד להניח שיש פה ביקורת לא-כל-כך-סמויה על הורים שמשקיעים יותר מדי בקריירה שלהם (פויה עליכם הורים עובדים), אבל אני רוצה להתמקד דווקא בפן היותר רגשי בבחירה שלו. כשמקסוול לורד מטפל בלעדית בצרכים החומריים של הילד שלו, הוא מתעלם מהצרכים הרגשיים שלו, הרצונות שלו, התמיכה שהוא זקוק לה וההכוונה ההורית שתסייע לו להפוך לאדם מתפקד. הוא שוכח להתייחס אליו כאל אדם בפני עצמו, וכתוצאה מכך שוכח מה הוא באמת צריך: הורה שמראה את האהבה והדאגה שלו מקרוב. מה שחסר בהורות שלו בסרט הזה הוא בעצם מה שהיצירות האחרות עושות מעל ומעבר כדי להציג: נוכחות הורית, וכמה היא מיטיבה עם הילדים של אותם הורים. על אף שבכל אחת מהיצירות האלה הילדים של פדרו פסקל שרויים בסכנה, בשלוש הראשונות הם קיבלו את הכלים להתמודד איתה ויודעים שהם לא לבד.
שני אוירבך
בחודשים האחרונים קראתי לראשונה את כל ספרי ג'יין אוסטן. לעבור לגור לתקופה קצרה באנגליה של תקופת הריג'נסי היה מרתק ויש לי המון מחשבות על הספרים האלו, אבל דבר מעניין אחד ששמתי לב אליו הוא שנדמה שאנשים אז לא הרגישו מחויבות מיוחדת לחבב את בני המשפחה הקרובים שלהם. בהטיית הלב אבא של אן אליוט ואחותה לא מסתירים את העובדה שהם מעדיפים שהיא לא תגור איתם; במנספילד פארק פאני פרייס הבוגרת פוגשת את ההורים שלה לראשונה מאז שהייתה בת עשר ומגלה שהם בכלל לא מוצאים חן בעיניה; ובגאווה ודעה קדומה מר בנט מכריז בפה מלא שכל הבנות שלו חסרות ערך ורק אחת אולי שווה משהו, ואשתו חסרת בושה באותה מידה לגבי ההעדפות שלה. אבל הדוגמה החריפה ביותר היא לא אצל הדמויות הראשיות, אלא אצל משפחת מאסגרוב, ידידים וקרובי משפחה של אן אליוט:
"לביש מזלם של מר מאסגרוב ומרת מאסגרוב היה להם בן חסר תקנה, שגרם צרות לרוב; ולמזלם הטוב איבדוהו בטרם הגיע לשנתו העשרים; הוא נשלח אל הים, משום שהיה טיפש שאי אפשר לאלפו בינה על החוף; משפחתו לא הרבתה להתעניין בו מעולם, אם כי לא פחות מכפי שהיה ראוי לו; קרוביו לא שמעו עליו אלא לעתים רחוקות, ושנתיים לפני כן, כאשר הגיעה לאפרקרוס הידיעה על מותו, לא חשו שום צער."1
בקריאה ראשונה התיאורים של הרגשות הגלויים האלו מזעזעים, ואפילו נראה שהם מפרים איזשהו טאבו. ואכן, אדישות כזו על מוות של בחור צעיר היא גם מעבר לגבולות שלי. אבל במבט רחב יותר, יש משהו מרענן ביכולת להודות שלא תמיד האנשים שחולקים איתך גנים הם בדיוק כוס התה שלך. הרי כולנו מכירים כל מיני אנשים שאנחנו לא מחבבים, בין אם בגלל האופי, הדעות או ההתנהגות שלהם, ואם במקרה היה בינינו קשר דם זה כנראה לא היה משנה שום דבר. גברת מאסגרוב מזכירה כל הזמן את "ריצ'רד המסכן" ומשכנעת את עצמה שהיא מתגעגעת לנער הזה שלא היה בו שום דבר לאהוב, והיא זוכה ללעג על כך גם מצד המחברת וגם מצד הדמות הראשית. היום נראה שכולנו גברת מאסגרוב ואנחנו מחויבים להפגין אהבה שאינה תלויה בדבר כלפי בני המשפחה שלנו, מלבד במקרים קיצוניים. אולי אנחנו צריכים להתחיל להודות שאנחנו לא בהכרח מחבבים את ההורים, האחים או הילדים שלנו. זה לא מוריד מנטל האחריות שלנו כלפיהם וכמובן שלא מצדיק התעללות או נטישה, אבל נראה לי שהרגש עצמו לגיטימי.
מצד שני, אני לא הורה. יכול להיות באמת שלאבות ואמהות (לפחות לחלקם) יש תחושת אהבה כלפי הילדים שלהם ששורדת כל פער שנוצר ביניהם במהלך החיים. אולי זה משהו ששונה לגמרי מהתחושה שנעים לך בחברת מישהו ואתה מסתדר איתו היטב, שהיא מה שאנחנו חושבים עליו בדרך כלל כשאנחנו מדברים על אהבה או חיבה. אמירה באמת כנה בנושא הזה שמעתי למיטב זכרוני רק בפרק הסיום של העונה השנייה של פליבאג. בשיחה גלוית לב במיוחד אבא של גיבורת הסדרה אומר לה בבהירות שלא אופיינית לו שהוא לא מחבב אותה – הוא אוהב אותה, אבל הוא לא מחבב אותה (ואת אחותה דווקא כן). אני חושבת שיש עוד הרבה אנשים שמרגישים ככה, ולפעמים הייתי רוצה שזה לא ייחשב כל כך מחריד בתרבות שלנו להודות בזה.
קסם ברקוביץ
לפני הכול, נתחיל באזהרת תוכן: הטקסט הבא הולך לדבר על סרט שכולל דיון על הורות, התאבדות, פברוק של מכתבי התאבדות, האדרת המת והפיכתו למעין דמות המפורסמת בשל טוב הלב שלה, על אף שהוא היה שמוק גמור. אז אם לא אהבתם את הסרט של אוון הנסן היקר, אין שום בעיה שתישארו בטקסט הזה, כי אנחנו פה בכלל בשביל לדבר על הסרט המצוין אבא שלך מלך מ-2009.
את הסרט אנחנו פותחים בהיכרות עם לאנס (רובין וויליאמס) ובנו קייל (דריל סברה). לאנס הוא סופר שאף ספר שלו לא התפרסם והוא שוקל לפרוש מכתיבה, וקייל הוא… ובכן… ילד לא טוב. קייל מעדיף לצפות בפורנו כל היום על לעשות שיעורי בית, לדוגמה, וזה מציק ללאנס – אבל אין מה לעשות, הוא אוהב אותו ללא תנאים כי מדובר בבן שלו. הסרט מתעסק הרבה בשאלה עד כמה אהבה ללא תנאים יכולה להיות מוחלטת, גם כאשר הצד האהוב לא ראוי לה. זו שאלה יפה במיוחד בקונטקסט ההורי, כי לאנס מרגיש שהוא חייב לאהוב את הבן שלו לא משנה מה; ולאנס צריך להתמודד עם השאלה הזו כשהוא מגיע הביתה ומוצא את קייל ללא רוח חיים. הוא לא התאבד, אלא רק ניסה לחנוק את עצמו תוך כדי אוננות. מהר מאוד לאנס מבין שהוא לא יכול לתת לאף אחד למצוא את בנו האהוב ככה, מפברק מכתב התאבדות מרגש ותולה את בנו בארון המעילים.
מפה העניין מתחיל להסתבך כשבבית הספר מגלים את מכתב ההתאבדות הזה, ופתאום קייל הופך מילד שכולם שנאו לדמות שאף אחד לא הכיר, והסתירה בתוכה נפש פצועה ורכה. ילדים מתחילים להעריץ אותו ובית הספר רוצה לקרוא לספרייה על שמו של קייל. כדור השלג ממשיך להתגלגל כשלאנס מתחיל לכתוב את יומנו של קייל, לאחר שהתלמידים נהיים צמאים לעוד חומר שהילד שלא הכירו כתב, ובתי הוצאה לאור מתעניינים ביצירה.
כמו שכבר הזכרתי, אחת התמות החזקות בסרט היא הורות – השאלה מה הורה מוכן לעשות למען הילדים שלו נוכחת בכל סצנה וסצנה – אבל בנוסף, הסרט מתעסק גם בהתאבדות, מוות, קבלת האחר והשונה ועוד נושאים שיכולים להרגיש קצת יותר מדי בסרט שנראה כמו קומדיה גנרית. אבל זו המעלה של הסרט, כי בתוך התסריט – שלדעתי הוא כמעט מושלם – מתחבאת המון רצינות לצד הקלילות וההומור. הדרך של הסרט לגרום לנו גם לצחוק וגם לחשוב מעוררת השתאות. באופן אישי אני מרגיש שקומדיות שחורות נוטות לרוב להשתמש בנושאים המחרידים שלהן בשביל ליצור הלם בצופה, מעין "אני לא מאמין שהם עשו את זה" ולא בשביל לספר סיפור אמיתי עם התחלה אמצע וסוף. במובן הזה, אבא שלך מלך אולי הוא יותר "דרמה שחורה" מאשר "קומדיה".
מתן בכר
בפוסט שלי על סלאשרים מלפני כמעט ארבע שנים כתבתי על אהבתי לז'אנר ואיך בגדול אפשר לדעת למה לצפות כשנכנסים אליהם: יש רוצח, כמה טינאייג'רים מטומטמים והרבה דם שנשפך. כפי שכתבתי אז, למרות האלמנטים הדומים, אנשים תמיד מנסים לרענן את הז'אנר במגוון דרכים. כמה מהסרטים שיצאו בשנים האחרונות הצליחו לעשות משהו שלא חשבתי שסלאשרים יכולים לעשות: לגרום לי להתרגש. וכולם עושים זאת באותה הדרך: הצגת קשרים של אמהות ובנות. הדוגמאות הבולטות הן הנערות האחרונות ושני סרטי מז"ל טוב.
הנערות האחרונות עוקב אחר מקס (טאיסה פרמיגה), בתה של ננסי (מלין אקרמן), שבצעירותה כיכבה בסרטי סלאשר. כמה שנים אחרי שננסי מתה בתאונת דרכים, מקס וחבריה נפגשים לצפות בסרט סלאשר ישן שבו ננסי כיכבה. מפה לשם, הם נשאבים לתוך הסרט, מה שמוביל לאיחוד בין מקס ואמהּ (או יותר נכון, הדמות שאמהּ מגלמת בסרט). בין רצח אחד לשני, הקשר של מקס וננסי הולך ומתהדק, עד סצנת שיא שגורמת לי לרטיבות בעין בכל פעם שאני צופה בה.
במיוחד אם את דמות בסרט סלאשר
גם סרטי מז"ל טוב משתמשים באמהוּת ואובדן כדי לרגש. כאן הגיבורה היא טריסה (ג'סיקה רות' הנהדרת), סטודנטית סנובית ונבזית שגם היא איבדה את אמהּ כמה שנים קודם לכן, אירוע שהיא בבירור לא התמודדה איתו כמו שצריך. ביום ההולדת שלה – שאותו היא חולקת עם אמהּ – היא נרצחת, רק כדי להתעורר שוב בהתחלה של אותו היום. טרי מגלה שהיא לכודה בלולאת זמן שמתחילה מחדש בכל פעם שהיא נרצחת, ומנסה לברר מי רוצה להרוג אותה ולמה. כמו בסרטים אחרים בז'אנר לולאות הזמן, בדרך היא תהפוך לאדם קצת טוב יותר.
בסרט ההמשך, טרי שוב נלכדת בלולאת זמן, רק שהפעם זאת אחת ביקום מקביל שבו בן הזוג שלה לא מכיר אותה אבל אמא שלה עדיין בחיים. חלק מהקטעים ביניהן קצת מזכירים את הקטעים מהנערות האחרונות – בשניהם יש קו של "מה אם היית יכולה לקבל הזדמנות להיפרד כמו שצריך?" – ואפשר להגיד שזה מרגיש קצת ממוחזר אחרי המסע הרגשי של טרי בסרט הראשון. עדיין, אני חושב שזה נעשה באופן אפקטיבי וג'סיקה רות' כזאת מוצלחת שהיא יכולה להעתיק ביטים מאיזה סרט שהיא רוצה, בסדר?
אם חשבתם שסלאשרים זה רק דם וצרחות, מסתבר שעכשיו יש להם את החוצפה לגרום לנו להרגיש דברים. אני מאוד אוהב את הסרטים הנ"ל ואת הדגש שהם שמים על מערכות יחסים, וסקרן לראות אילו עוד שימושים יהיו לזה בעתיד של הז'אנר. ועכשיו, ברשותכם, אתקשר רגע לאמא שלי.
תגובות