יישור קו – קיץ

---

אור ענבר

קיץ זה גועל נפש. חם, מזיעים המון, יש מלא שמש וכל הילדים בחופש אז גם הכול רועש כל הזמן. אני אדם של חורף – תנו לי ללבוש סוודרים וסווטשירטים ולשתות שוקו חם בתוך הבית שלי כשאני עטופה בשמיכה מפנקת. רוב העולם לא מסכים איתי, והחליט שקיץ הוא הזמן האולטימטיבי לעונת ההופעת החיות. חוץ מישיבה בבית קולנוע, להיות בהופעת מוזיקה זאת כנראה החוויה שמביאה לי הכי הרבה שמחה ללב. נראה שבשנים האחרונות יש לעולם נוסטלגיה לשנות השמונים – לפני המגפה הקיץ הקולנועי הקודם היה מלא בהבטחה לסרטים עם מחווה לעשור הנוצץ: וונדר וומן 1984, אהבה בשחקים 2, מכסחי השדים וכמובן סרט חדש לביל וטד (!). אבל הדבר שהכי ריגש אותי בקיץ 2020 הוא העובדה שאחת הלהקות האהובות עליי מגיל 12, איירון מיידן, הייתה אמורה להגיע להופעה באיצטדיון בלומפילד.

מיידן היא להקה שאני כבר לא זוכרת איך גיליתי, אבל לאור בת ה-12 שאהבה לשמוע להקות בנים ופופ פאנק היה מאוד הגיוני להישאב לרמת הסיפור והכיף בשירי הלהקה. כשהתחלתי לנגן בגיטרה, אחד השירים הראשונים שניסיתי ללמוד היה The Trooper, ועד היום אני מתגאה ביכולת שלי לנגן את ריף הפתיחה שלו. כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי אהבה קצת לא בריאה לאיסוף ותיוג, ובתקופה שלפני הסטרימינג הייתי מורידה באובססיביות כל אלבום ואלבום של הלהקות ששמעתי ולנבחרות מביניהן גם יוצרת פלייליסט אישי של "המיטב". כל שני הג'יגה של תיקיית מיידן עדיין קיימים אצלי בגיבויים כאלה ואחרים, וכשעוד קניתי דיסקים פיזיים ניסיתי לאסוף את כל דיסקי הלהקה כדי ליצור על המדף את התמונה של אדי.¹

^{הדיסקים מהמהדורה של 1999 זה לצד זה, לשפחתכם הנאמנה יש כבר שבעה דיסקים מהמארז הזה.}

בשנת 2011, בהיותי חיילת חסרת שמחת חיים, דוד שלי זרק שהוא נוסע בקיץ לפסטיבל מוזיקה בשם Rock Werchter לראות אותם ושאני מוזמנת להצטרף. בזכות היותי חצופה וחסרת גבולות, ניצלתי את ההצעה הנדיבה שלו ונסעתי אליו לשבוע של הופעות וטיול באירופה. הטיול הזה זכור לי לטובה מכל מיני סיבות, אבל אין ספק שלהיות נוכחת בפסטיבל רוק מהגדולים בעולם במשך ארבעה ימים, לשתות ולאכול מה שבא לי ולראות להקות מהדרגה הראשונה היו הבסיס לאושר שלי. מעבר ללהקות שבאתי לראות יצא שנחשפתי גם ללהקות קטנות יותר שלא שמעתי עליהן לפני ועדיין נמצאות בפלייליסטים שלי (The Hives, The Vaccines, ברונו מארס) וגם להערכה מחודשת ללהקות שהכרתי ולא אהבתי – קולדפליי, להקה שאני בגדול בסדר איתה, השאירה עליי רושם כל כך טוב בהופעה שלה שעד היום היא אחת מחוויות הלייב הטובות ביותר שעברתי.

סיבוב ההופעות הנוכחי של מיידן התחיל בקיץ של 2018, עם חלק אירופאי שהמשיך בשנה שאחרי לערים בצפון אמריקה ובחזרה לאירופה שוב. החלק האחרון של הטור תוכנן להתחיל באירופה ולהמשיך גם לאסיה (עם הופעה ראשונה בפיליפינים), לאוסטרליה, ולישראל, בפעם השנייה אי פעם מאז שהיו פה ב-1995. אני באמת שונאת את הקיץ אבל ההרגשה הזאת של לשמוע את המוזיקה שאני אוהבת, בווליום עצום, מוקפת באנשים כמוני שצורחים את נשמתם עם כל מילה ומילה בשיר מנצחת את הלחות והגועל. לא רק שלראות להקות בארץ זו חוויה שונה לחלוטין מהקהל בחו"ל, זו גם הופעת רוק שלא תוכננה להיות במיקום המקולל של פארק הירקון. מעבר לכל הטוב הזה, הסיבוב הזה כיאה לשם שלו "Legacy of the Beast" הוא לא לקידום אלבום ספציפי, אלא לחגוג את הישגיה של הלהקה בכל שנות קיומה. כמובן שבגלל הקורונה הכול נדחה ואני רק מחזיקה אצבעות שהם יצליחו לקבוע פה מועד חלופי.

---

מתן בכר

בניגוד למה שאור כתבה למעלה, הקיץ הוא בבירור העונה הטובה ביותר. השמש בחוץ, הציפורים מצייצות ולא צריך להסתובב עם ארבע שכבות. אבל מדי פעם כן נחמד לבלות קצת במקום ממוזג, ובקיץ המקום השני-הכי-טוב לבלות בו (אחרי הבית) הוא בית קולנוע. בין תחילת השנה – שבה בדרך כלל נזרקים סרטים שלאולפנים יש פחות אמונה בהם – ובין סוף השנה – הידועה בתור "עונת הפרסים" ומלאה בסרטים שבונים על אוסקר – נמצאים חודשי הקיץ, שבהם יוצאים כל סרטי הספקטקל הגדולים.

איך קרה שהקיץ הפך לעונת הבלוקבאסטרים? יש את הסיבות הברורות, כמו הרצון הנ"ל לקצת מיזוג אוויר, או שזאת התקופה שבה ילדים ובני נוער בחופש מהלימודים ורק מחפשים מה לעשות. אבל השינוי האמיתי התחיל בשנת 1975, כשמלתעות של סטיבן שפילברג יצא לאקרנים. לפני כן לא הייתה ממש חשיבות מיוחדת לסרטים שיצאו בקיץ. בעזרת יח"צ ממוקד והקרנות שנמשכו לאורך כל הקיץ, סרטו השני של שפילברג הפך לתופעה קולנועית: סרט שנעשה בתקציב של שבעה מיליון דולר (גרושים במונחים של היום) הרוויח קרוב לחצי מיליארד דולר ברחבי העולם והפך לסרט הכי רווחי אי פעם באותו זמן. 

^{מקורו של המונח "בלוקבאסטר" מתייחס לפצצות מתקופת מלחה"ע השנייה שיכלו לשטח בלוקים שלמים, אבל בהקשר ההוליוודי, הסבר משעשע אבל כנראה לא מאומת שמצאתי הוא שהסרטים מכונים כך כי התור מחוץ לבתי הקולנוע היה משתרך מסביב לבלוק, ברמה שממש היה מפריע לתנועת הולכי רגל.}

שיא הרווחים של מלתעות החזיק מעמד שנתיים, ואז סרט בשם מלחמת הכוכבים של איזה אחד, ג'ורג' לוקאס, יצא לאקרנים. אבל ההצלחה שלו לא הייתה צפויה: מדע בדיוני לא היה ז'אנר רווחי באותה תקופה (סרט זניח אחר בשם 2001: אודיסאה בחלל לא ממש הניב רווחים) ואולפני Fox בכלל בנו על סרט אחר שיהיה הלהיט הקיצי שלהם, ומלחמת הכוכבים תוכנן לקבל הקרנות בשלושים בתי קולנוע בארה"ב בלבד. אפילו ללוקאס עצמו היו ספקות: במהלך ההפקה של הסרט הוא נסע לבקר את חברו סטיבן שפילברג, שבדיוק היה על הסט של ההפקה שלו עצמו, מפגשים מהסוג השלישי. לוקאס היה בטוח שסרטו של שפילברג יהיה המוצלח מבין השניים, שפילברג חשב ההפך. השניים התערבו לגבי זה, וקבעו שהמנצח יקבל 2.5% מהרווחים של סרטו של המפסיד. מלחמת הכוכבים הפך תוך זמן קצר לשובר קופות ותופעה קולנועית, כשחלק מבתי הקולנוע בארה"ב הקרינו אותו למשך יותר משנה(!). השאר היסטוריה, ושפילברג עדיין מקבל קצת רווחים מאותה התערבות.

לא עבר הרבה זמן לפני שאולפנים אחרים ניסו לחקות את ההצלחות של שפילברג ולוקאס, ושחררו בקיץ סרטים עתירי תקציב ומלאי אקשן לכל המשפחה. בסוף שנות השמונים יצא לאקרנים החלוץ של סרטי הקומיקס הקיציים, באטמן של טים ברטון. אחר כך באו גם דינוזאורים, חייזרים ועוד הרבה גיבורי על. 

למרות שעבר כמעט יובל מאז שהכריש המכני של שפילברג הפציע על המסכים, הוא היה נקודת מפנה בקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו. גבולות הגזרה של עונת הקיץ קצת התרחבו מאז, ויש סרטים שיוצאים מחוץ לעונה ועדיין מרוויחים סכומים גבוהים, אבל אין ספק שהקיץ הוא עדיין ה-עונה של הקולנוע: הקהל מגיע בהמוניו והאולפנים סופרים את השטרות. 

ולסיום, אי אפשר להתעלם מהפיל בחדר: הקיץ האחרון. אתם יודעים, זה שבמהלכו השתוללה מגפה קטלנית ברחבי העולם. אם עונת קיץ קולנועית מודרנית טיפוסית מכניסה מאות מיליארדי דולרים, הרווחים של בתי קולנוע בקיץ 2020 לא הגיעו אפילו למיליארד אחד. זה כנראה קשור לכך שהם היו סגורים הרבה מהזמן, ושכל הלהיטים שתוכננו לצאת בקיץ נדחו בפרקי זמן שנעו בין חודשיים לשנה שלמה. בתי הקולנוע שכן היו פתוחים הקרינו במקום זה סרטים ישנים, וכך קרה שבקיץ 2020 היו סופי שבוע שבהם הסרטים הכי רווחיים היו האימפריה מכה שנית או מכסחי השדים, מה שככל הנראה יבלבל היסטוריונים ונותן לי אחלה סגירת מעגל. ואיך ייראה הקיץ הקולנועי הזה? אנחנו כבר כמעט באמצע שלו ובתי הקולנוע בארץ כל הזמן מוצאים סיבה אחרת לא להיפתח (אתם לא תשכנעו אותי שהם לא היו אלו שהתגרו בחמאס כי נגמרו להם התירוצים), אבל עכשיו כשנראה שהמצב בדרך לחזור לסוג-של שגרה, אולי בכל זאת יש תקווה חדשה.

---

קסם ברקוביץ

אני זוכר טוב מאוד את הפעם הראשונה ששמעתי על פיניאס ופרב. זה היה כשקנינו לאחותי את ה-DVD של הסרט היי סקול מיוזיקל 2 וכשהסתכלנו בתפריט מצאנו הצצה לסדרה חדשה של ערוץ דיסני. אשלי טיסדייל (שארפיי מסדרת היי סקול מיוזיקל והמדבבת של קנדיס בפיניאס ופרב) סיפרה קצת על הסדרה החדשה בהשתתפותה וקנתה אותי כמעט מייד. כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר שעקבתי אחרי הפרומואים בערוץ ג'טיקס הישראלי, ישבתי לצפות בפרק הפתיחה רכבת הרים והתאהבתי ממבט ראשון.

פיניאס ופרב היא סדרה כיפית בטירוף שמצליחה לגרום לצופים להרגיש כמו ילדים שוב, אבל מכוונת גם למבוגרים. על הנייר היא לא אמורה לעבוד בכלל: מדובר בסדרה עם דמויות שידוע מראש שיצליחו לעשות את מה שהן מנסות לעשות ושהדבר היחיד שמנסה להפריע להם לא יזיז להם. יש שירים, שזה תמיד טוב, אבל מה עם קונפליקט? התבנית העלילתית של כל פרק נצמדת לנוסחה קשיחה, ולכל אחת מהדמויות יש תפקיד קבוע בתוכה: קנדיס, אחותם של פיניאס ופרב, מביאה את הדרמה; פרי, חיית המחמד של פיניאס ופרב ומרגל חשאי, מביא את האקשן, ופיניאס ופרב עצמם מביאים את הכיף. כל שלוש העלילות השונות שיש בכל פרק מתנגשות בסופו של דבר ושם נוצרים הקונפליקט והחידוש. בגלל פרי ההמצאה של האחים נעלמת, מה שגורם לקנדיס לא להצליח להראות את ההמצאה לאמא שלהם. זוהי תבנית כל כך פשוטה שמפתיע שהיא עובדת כל כך הרבה זמן בלי שום שינויים.

לכאורה הנוסחה הפשוטה והקבועה הזו אמורה לשעמם, ובכל זאת מדובר באחת הסדרות המצליחות של דיסני שהצליחה להוציא 222 פרקים (ועדיין בשיר הפתיחה שרים שיש 104 ימים בחופשת הקיץ),שישה פרקי ספיישל ושני סרטי טלוויזיה. מתישהו אפילו היה אמור לצאת לבתי הקולנוע סרט לייב אקשן מאת התסריטאי של צעצוע של סיפור 3, אבל התוכנית לא יצאה לפועל.

מבחינתי, כשמזכירים לי את המילה קיץ, פיניאס ופרב עולים ישר לראש שלי. מדובר בסדרה שכל המהות שלה היא חופשת הקיץ והיא לא מסוגלת להתקיים מחוץ למסגרת הזמן הזו. אין שום דבר מעניין בלראות את פיניאס, פרב וחבריהם בבית הספר – למה לקבע אותם בתוך מסגרת כשחופש זה הדבר שכל כך מגדיר אותם? לפיניאס ופרב אין מגבלות, הגיל הוא לא אישיו מבחינתם ויש להם גישה בלתי מוסברת למשאבים, אין שום סיבה לראות אותם במרחב שבו אין להם את חופש הפעולה האינסופי שמאפשר להם ליצור את ההמצאות המדהימות שלהם (למרות שכן יכול להיות מצחיק לראות סדרה שבה פיניאס ופרב עובדים במקדונלדס, מתגייסים לצבא ולבסוף עובדים בשירות לקוחות של סלקום). בינתיים אני שמח לראות אותם נהנים מחופשת הקיץ. אח, קיץ – מאיפה להתחיל?

---

לימור נעמן

באוקטובר 2019, כששתינו עוד חשבנו שנרגיש מחויבות לסיים את האתגר השנתי של Letterboxd, אני ואור ישבנו לצפות בקבינט של ד"ר קליגרי, סרט אימה אילם קלאסי וממש, ממש משעמם. אחרי חצי שעה של בהייה במסך בחוסר חשק בסרט שעשה לנו חורף בנפש, החלטנו לשנות כיוון לחלוטין ולצפות בסרט קיצי וקליל של ערוץ דיסני² בשם חוף מהסרטים (Teen Beach Movie). בסרט, בני הזוג בריידי ומקנזי חובבי הגלישה מועברים באורח פלאי לעולם שבו מתרחש הסרט האהוב על בריידי, מחזמר שהוא הכלאה של גריז וסיפור הפרברים על החוף. כדי לצאת בשלום מהמצב שאליו נקלעו הם נאלצים לשחזר את עלילת הסרט במדויק עד סופו, אלא שהדברים לא עובדים כמו שהם קיוו וכל דבר קטן שהם עושים משנה לחלוטין את האירועים. כמו בסרטי מסע בזמן ולולאות זמן רבים (למשל בחזרה לעתיד ולקום אתמול בבוקר הקלאסיים), לא מספיק לשנן כל פריט מידע על העולם שבו הגיבורים נמצאים – הם צריכים גם להבין את הדרכים הפתלתלות שבהן הוא עובד. 

אין המון יצירות מוכרות בתת-ז'אנר הספציפי שחוף מהסרטים משתייך אליו – זכורות בעיקר פלזנטוויל הנהדרת ואחרון גיבורי הפעולה הוואלה בסדר – אבל אני חושבת שיש לו פוטנציאל להתפתח למקומות מעניינים אם ישתמשו בו ברצינות. כמובן, נראה שמאז ומתמיד היו קיימות ביצירות דמויות של אשפי ז'אנר³ שיודעים בדיוק איך להתמודד עם כל מה שהיצירה משליכה עליהם (למשל עאבד מקומיוניטי, שכל כך מעורה בחוקי כל ז'אנר שלעתים קרובות הוא מתבלבל בין מציאות לדמיון), אבל הייתי רוצה לראות יותר איך ידע על יצירה ספציפית והניסיון לנצל אותו ממחישים לנו איך כל סטייה קטנה מהנרטיב הקבוע מראש מובילה לסחרור של כל האלמנטים שמרכיבים אותו ויצירת תערובת חדשה ובלתי צפויה. לדוגמה, בספר פרשת ג'יין אייר והמשכיו, הכניסה של אנשים מהעולם החיצוני לתוך ספרים עלולה לגרום להתפצלות מהעלילה המקורית ואף הרס של הספר, עובדה שמשמשת כקלף מיקוח עוצמתי עבור טרוריסטים בעולם הזה. עוד דוגמה נהדרת וחדשה יחסית היא הסדרה וונדהויז'ן, שבה וונדה מקסימוף האבלה שובה עיר שלמה בסיטקום בכיכובה, ומשחקת בחוקי הז'אנר שהתפתח עם השנים. כל מי שמנסה להיכנס כדי לעזור לה או לעצור אותה נהפך בעל כורחו לדמות בסדרה שלה ונאלץ להילחם בנרטיב שהיא בונה לעצמה.

בעולם שבו מקובל ואף פופולרי לשבור את הקיר הרביעי על ימין ועל שמאל, לא מספיק לצטט סצנות שלמות מסרטים כדי לספק את יצר המטא שלנו. נראה יותר ויותר שאנחנו כקהל צמאים לבחינה עמוקה יותר של האמנות שאנחנו צורכים, והמשמעות שלה בחיים שלנו. אני חושבת שכמו בריידי ומקנזי, אנחנו צריכים למצוא את האיזון בין מה שקורה במציאות לבין הנרטיב שאנחנו מספרים לעצמנו עליה, ומאחלת לנו שיצאו בשנים הקרובות עוד יצירות שיאתגרו את הדרך שבה אנחנו מתחברים לסיפורים, העדשה שדרכה אנחנו מציצים על העולם, והחיבור ביניהם.

---

שני אוירבך

היה לי די קשה למצוא על מה לכתוב ביישור קו הזה. הרבה יצירות שאני אוהבת מתרחשות בקיץ, אבל לא היה לי ממש מה לומר עליהן מעבר לזה, ושאר חברי הבלוג הסכימו פה אחד שלכתוב על 500 ימים עם סאמר זה מתחכם מדי. אז ניסיתי לחזור בזיכרוני לכל הקיצים של ילדותי ובגרותי ולחשוב על חוויית צפייה או קריאה שאפיינה אחד מהם. והזיכרון הכי בהיר ובולט שהצלחתי להעלות היה מאירוע חוזר שצפיתי בו באדיקות בחופש הגדול בבית, אצל סבא וסבתא או בחופשות משפחתיות בצימר בצפון: אולימפיאדת הקיץ. אני לא חובבת גדולה של ספורט. אני לא נהנית לעשות אותו ומימיי לא הייתי טובה בו, ואני גם לא צופה בו בדרך כלל. יש לי איזו חיבה ייחודית לבייסבול, אבל זה יותר בגלל הקשרים חברתיים מאשר עניין במשחק עצמו. ובכל זאת, אולימפיאדה היא אחד הדברים שאני הכי אוהבת לצפות בהם. אני לא יכולה להגיד שאי פעם ישבתי מול משחק פולו מים או קרב היאבקות בסגנון יווני-רומי, אבל ברוב הענפים באולימפיאדה אני צופה בהנאה רבה וכמעט ברצף.

אז למה שונאת ספורט כמוני לא מפסידה אף מקצה שחיית 400 מטר בסגנון חופשי כשהוא מתקיים במסגרת האולימפיאדה? סיבה אחת היא שפעם בארבע שנים זה בעיניי המינון המושלם לצפייה בספורט. כל ענפי הספורט האולימפיים מקיימים גם תחרויות שנתיות, אבל אני לא מרגישה צורך לצפות בהם בכל שנה ומעדיפה לשמור את העניין שלי בהם לאולימפיאדה בלבד. אני גם נהנית לצלול למשך זמן קצוב לעולם זר, ולהיטמע בו לחלוטין. אחרי שבוע של צפייה בהתעמלות מכשירים (לחלוטין נקודת השיא של האולימפיאדה מבחינתי) אני יודעת לנקוב בשמות של כל המרכיבים בתרגיל קורה: מהבורג, דרך הסלטו, ועד הדאבל צוקהארה. העובדה שהאולימפיאדה מתקיימת בקיץ אומרת שבמשך רוב חיי היה לי הרבה זמן פנוי לצפייה בה, ואכן הייתי נוהגת לשבת מול השידורים במשך ימים שלמים. אני אוהבת לתת לדברים שביומיום אני לא מבינה או מתעניינת בהם למלא את המוח שלי ולהרגיש רק לכמה ימים שאני באמת מתמחה במשהו. התחושה היא כמו אחרי סרט או ספר טוב שבאמת מצליחים להעביר אותך לעולם אחר, אבל נמשכת הרבה יותר זמן.

סיבה נוספת לאובססיה שלי כלפי האולימפיאדה היא שהאולימפיאדה ייחודית בין הדברים שאני נהנית לצפות בהם, בכך שאני לא צופה בה כדי לספוג אף נרטיב או רעיון. נכון, אפשר לעקוב אחרי המתמודדים וללמוד מי מהם עלה לגדולה מהאשפתות, מי הגיע במטרה לשבור שיא עולם ומי האנדרדוג, אבל אני לא עושה את זה. אכפת לי מהמתמודדים רק במקרים נדירים, בעיקר כשיש ישראלי בזירה. בשאר הזמן, האולימפיאדה בשבילי היא הנאה אסתטית טהורה שלא מערבת מחשבה, ויש בזה משהו מאוד משחרר ונעים. לראות בחור בכובע מצחיק קופץ מקרש בגובה עשרה מטרים ונכנס לבריכה ישר כמו סרגל ובלי להתיז טיפה זה קתרזיס טהור של החושים בלבד. וכדי שלא יהיה משעמם מדי, לפעמים אנחנו נחשפים לנפלאות הגוף האנושי בצורה קצת שונה, כשמישהו נוחת לא טוב על המזרון בשידור חי ונישא משם עם רגל מעוקמת בצורה שאף פעם לא צריכה להיות לגפיים אנושיות. אפילו הבודי הורור⁴ באולימפיאדה הוא ישיר ופשוט, בלי אפקטים או זוויות צילום שמסתירות את האקשן.

ואני יודעת שהמשחקים האולימפיים רחוקים מלהיות אוטופיה. אני יודעת שמדינות עם יחס רופף לזכויות אדם מנצלות עובדים ומגרשות אנשים מהבתים שלהם כדי לבנות מתקני ספורט שכנראה אף אחד לא ישתמש בהם שוב. אני יודעת שחלק מהספורטאים גורמים נזק בלתי הפיך לגוף שלהם, ושבחלק מהנבחרות שיטות האימון שמופעלות על מי שהם בעיקרון ילדים גובלות בהתעללות. וספציפית השנה אני יודעת שיפן לא התגברה על הקורונה והרבה מהאזרחים שלה מתנגדים לקיומו של אירוע בינלאומי המוני (גם אם פחות מבדרך כלל) שעשוי ליצור גל תחלואה נוסף. כל זה נכון מאוד וחשוב הרבה יותר מההנאה הרגעית שלי, אבל קל ונוח מאוד לשכוח את זה כשקולטים את השרירים של זאת שמניפה כדור ברזל. ואם אני מתמודדת עם גילטי פלז'ר בטלוויזיה ובקולנוע באופן יומיומי, מה זה קצת אשמה ספורטיבית פעמיים בעשור? זה שינוי אווירה בריא, לדעתי.

מה עם אולימפיאדת החורף, אתם שואלים? זה פשוט לא אותו דבר. קרלינג זה מצחיק אולי לחמש דקות, וביאתלון נשמע מגניב בתיאוריה אבל במציאות זה פשוט לא מעניין (אולי אם הם היו מחליקים ויורים בו זמנית הייתי מציצה לכיוונם). הענף היחיד שבאמת שווה צפייה שם הוא החלקה אמנותית, ובשביל זה לא עושים אולימפיאדה שלמה. אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, העובדה שהאולימפיאדה שהייתה אמורה להתקיים בשנה שעברה בטוקיו נדחתה לקיץ הנוכחי בעקבות מגפת הקורונה די ציערה אותי. האולימפיאדה בריו הייתה לפני נצח, ואני זקוקה למנת הג'ודו שלי בהקדם האפשרי – וגם לזיכרונות חדשים שימחקו את הרושם של הרגע המשפיל ביותר בחיי: כשמתחתי שריר ברגל בישיבה על הספה וצפייה בספורטאים ברמה עולמית מביאים את הגוף שלהם לקצה גבול היכולת שלו.

1. אדי הוא שלד ענקי ומפלצתי, הקמע של הלהקה. דיוקנו של אדי (או בשמו המלא: Edward the Great) מופיע על כל אחת מעטיפות האלבומים של הלהקה ובהופעות יש בובה שלו על הבמה. את אדי צייר לראשונה המאייר דרק ריגס.
2. באנגלית הסרטים האלה מכונים DCOM – Disney Channel Original Movie.
3. Genre savvy: דמות ביצירה, שבין אם היא מודעת לכך שהיא בדיונית או לא, היא מבינה את חוקי הז’אנר ויודעת לפעול לפיהם.
4. Body horror: קטגוריה של אימה שעוסקת בהצגה גרפית של עיוות והשחתה של הגוף.