ב ,

יישור קו: מעברים

בפינה זו חברי הבלוג מתכנסים כדי להביע את דעתם בנושא שנבחר מראש. והפעם: מעברים


קסם ברקוביץ

אחרי הפרק הראשון של סדרה השאיפה שלה היא להמשיך לנצח – אבל אם אתם לא משפחת סימפסון, זה לא דבר ריאליסטי לצפות לו. לצערנו, בסופו של דבר מגיעה שעתה של כל סדרה והיא מבוטלת. יכולות להיות הרבה סיבות לביטול של סדרה, החל מרייטינג שהידרדר ועד לחוזים בעייתיים. ערוץ הטלוויזיה הוא זה שמבטל את הסדרה, אבל לרוב הוא לא זה שמפיק אותה, ולכן לא הוא זה שמחזיק בזכויות להמשכת הפקתה. מהסיבה הזו, לפעמים סדרות ניצלות לאחר שבוטלו על ידי ערוץ טלוויזיה אחר.

דוגמאות לזה אפשר למצוא אין ספור, אבל בשביל מי שהעכבר שלו לא פועל, או שהוא לא מסוגל לסבול את הממשק של ויקיפדיה, אני אמנה כמה מהן. אריזה משפחתית, באפי קוטלת הערפדים, סקראבס, ברוקלין תשע-תשע, אבא אמריקאי, סברינה המכשפה הצעירה ועוד הרבה אחרות עברו מהערוץ שבו שודרו במקור לערוץ אחר, כל סדרה וסיבותיה שלה. לדוגמא, ברוקלין תשע-תשע בוטלה על ידי רשת FOX למרות שהייתה בשיא הפופולריות שלה, ולכן רשת NBC החליטה להמשיך את הסדרה בעצמה. המקרה הזה היה חריג מכיוון שחברת ההפקה של NBC היא זו שהפיקה את הסדרה מלכתחילה ומכרה את זכויות השידור ל-FOX, אז המעבר בסופו של דבר החזיר את הסדרה למקום שממנו באה.

בארץ התופעה הזאת קצת פחות נפוצה, מכיוון שערוצי התוכן הישראלים הם גם אלו שמפיקים לעצמם את הסדרות. יהיה קשה לראות סדרות שעוברות בין יס להוט או בין קשת לרשת כל עוד הצד שהפיק ושידר את הסדרה במקור עדיין קיים. רוב הדוגמאות שאפשר למצוא לתוכניות שהחליפו ערוץ בארץ מסתכמות בתוכניות ריאליטי שמבוססות על פורמטים שנקנו מחו”ל, ולרוב קשורות לעניינים משפטיים. לדוגמא, הישרדות ששודרה במשך כמה שנים בערוץ 10 עברה בסופו של דבר לידיה של רשת ב-2012 לאחר קרב משפטי ארוך בין השניים1 והאח הגדול, שעברה מקשת לאחר שרשת קנתה מניות בחברת אנדמול שמחזיקה בזכויות ההפקה המקוריות של התוכנית. 

שתי דוגמאות מעניינות לתוכניות שעברו ערוץ בארץ אפשר למצוא בהחיים זה לא הכל ומצב האומה. החיים זה לא הכל שודרה בין 2001 ל-2005 בערוץ 2 בימי השידור של שידורי טלעד. באותה התקופה בערוץ שידרו שלוש זכייניות שונות וב-29 באוקטובר 2005 טלעד הפסיקה את שידוריה, וכתוצאה מכך הפקת כל התוכניות שהיו בבעלותה הופסקה. החיים זה לא הכל הייתה התוכנית היחידה ששרדה את הסגירה, כנראה בגלל הפופולריות הרבה שהייתה לה באותה התקופה בארץ, שהובילה לזה שרשת קנתה את הזכויות שלה. התוכנית לא בדיוק עברה ערוץ, מכיוון שאפשר היה עדיין למצוא אותה תחת אפיק 22 כפי שהייתה קודם, אבל הרעיון ששתי זכייניות שונות משדרות באותו הערוץ הוא גם ככה אבסורדי, אז נניח שהדבר נחשב. המקרה של מצב האומה גם הוא בעצמו ביזארי: התוכנית התחילה בערוץ 2 תחת הזכיינית רשת אך לאחר שמונה עונות נודע על ביטולה, ככל הנראה בעקבות מספר חברי כנסת שהתבטאו כנגדה. לאחר סגירת התוכנית ליאור שליין, היוצר שלה, התחיל תוכנית בשם גב האומה בערוץ 10, שאמנם מבוססת על אותו הפורמט, אבל היא נקראת בשם טיפ-טיפה אחר אז ערוץ השידור המקורי יכול לקפוץ לו. התוכנית המשיכה כך במשך כמספר עונות נוספות עד שבינואר האחרון ערוץ 10 ורשת התמזגו לערוץ אחד, כך שהתוכנית חזרה בחזרה לבעליה המקוריים אך עדיין שומרת על שמה החדש.

אפשר לטעון בעד ונגד התופעה. מצד אחד ניתן לראות שכמעט רוב הסדרות שעברו בין ערוצים המשיכו לעונות רבות לאחר מעברן, אבל מצד שני הן בוטלו מלכתחילה מסיבה מסוימת. ברוב המקרים ניתן להרגיש שמעבר משפיע על איכות הסדרה. ואפילו אם הצוות הקריאטיבי נשאר בדיוק כפי שהיה קודם, כשהאנשים עם הכסף משתנים – כך גם התכנונים לגבי עתידה של הסדרה ועל איך היא אמורה להיראות ולהתנהל. לפעמים זה עובד אבל לפעמים זה לא, וזה משאיר את הרשת המצילה במצב בעייתי שבו היא לא יכולה לחזור בה מהחלטתה כל כך במהירות, במיוחד לא אחרי שהיא הצילה סדרה בעקבות מעריצים קולניים ברשת. ואולי זה למה סדרות שעברו בין ערוצים ממשיכות למשך כל כך הרבה עונות – כי אחרי שהסדרה בוטלה פעם אחת, לאף אחד אין לב לבטל אותה בפעם השניה.

אך למרות זאת, אין הרגשה יותר גרועה מזו כשמגלים שסדרה שאהבתם בוטלה בטרם עת.2 התקווה שקיימת אפשרות לשינוי גזר הדין היא דבר שמחזיק מעריצים רבים. אחוזי ההצלחה של סדרות שניצלו הם קטנים, ולכן אנחנו צריכים להתייחס לכל אחת שכזו בהתאם – כסיבה למסיבה.


לימור נעמן

בשנים האחרונות עשיתי לי מנהג להאזין לפודקאסטים3 בכל מקום שאליו אלך. אני אוהבת להרגיש כאילו אני חלק משיחה שאין עליי לחץ להשתתף בה. לא תמיד אני מתחברת לפודקאסטים עלילתיים – לרוב אני מקשיבה לכאלה שבהם המנחים נותנים עצות קומיות למאזינים, או מספרים סיפור מעניין על פרט איזוטרי בהיסטוריה – אבל כשכן, אני נוטה להימשך לסיפורים מסתוריים ומטלטלים רגשית. זה התחיל מ-Welcome to Night Vale, תוכנית רדיו בעיירה שבה כל תאוריות הקונספירציה נכונות. אחריו, The Message המותח חושף הודעה קטלנית מהחלל החיצון, ו-36 שאלות שואל אותנו כמה אנחנו באמת מכירים את האנשים שקרובים אלינו, אם בכלל. אבל הפודקאסט העלילתי הכי מרשים שיצא לי לעקוב אחריו (ולהתמכר אליו) הוא Homecoming.

הסיפור של Homecoming מתחיל עם היידי ברגמן, פסיכולוגית לשעבר שעבדה במתקן לשיקום חיילים שמסיבה מסוימת לא מצליחה לזכור מה בדיוק קרה שם, ולמה היא עזבה אותו. הפודקאסט מורכב מאוסף לא לינארי של הקלטות מהמוסד ומשיחות טלפון (מעין גרסת שמע של found footage), מבנה שתורם לאווירה המבולבלת שהיידי שרויה בה בניסיונה להתחקות אחר העבר המעורפל שלה. האזנתי לכל פרק בנשימה עצורה ובלב שבור, עד שהסיפור נגמר. כשהוכרז שהתסכית יעובד לסדרת טלוויזיה בשירות פריים וידאו של אמאזון, התרגשתי מאוד – ואז התאכזבתי.

הסיבה שהתאכזבתי הייתה שהמעבר מהאוזניות אל המסך הפך את הסיפור של היידי לאנמי וחיוור. ג’וליה רוברטס בתפקיד הראשי משעממת, וקשה הרבה יותר להתחבר אליה כצופים מבחוץ. אני חושבת שאחת החוזקות בסיפור המתרחש באוזניים בלבד הוא היכולת של הקהל להרגיש כאילו הוא נמצא בתוכו באופן הרבה יותר אורגני. השליטה של היוצרים במידע שניתן לנו היא מוחלטת, ומושלמת למותחנים שנחשפים לאט לאט ושומרים את הסקרנות שלנו על אש קטנה מספיק בשביל שנתבשל בלי לרתוח. כשמוסיפים עוד חוש לתבשיל, הרבה יותר קשה לשמר את המתח הזה. 

אני לא חושבת שמלאכת העיבוד הזאת היא בלתי אפשרית לגמרי – מדריך הטרמפיסט לגלקסיה של דאגלס אדאמס התחיל כתסכית ברדיו BBC ואחר כך עובּד למדיומים שונים, ש(כמעט) כל אחד מהם נהדר בדרכו. לעולם-לא-עולם של ניל גיימן התחיל (באופן ביזארי) כסדרת טלוויזיה ורק אחר כך מצא את עצמו כספר מופלא ותסכית עטור כוכבים (ג’יימס מקאבוי! בנדיקט קאמברבאץ’!) שיצא ב-2013. אני רוצה לקוות שהמקרה של Homecoming הוא מעידה קלה ומקרית, כי אני מחכה בקוצר רוח לעיבוד של תסכית נוסף – The Bright Sessions, שעוסק בפסיכולוגית שעובדת עם אנשים שיש להם כוחות על, והוא אמוציונלי אפילו יותר ממה שהפרמיס שלו רומז. בואו נחזיק אצבעות שהעיבוד יהיה לפחות מושלם כמו המקור.


שני אוירבך

הספר לעולם-לא-עולם נפתח בתיאור מסיבת הפרידה שחבריו של ריצ’רד מייהו עורכים עבורו, ערב המעבר שלו מסקוטלנד ללונדון. מסיבות פרידה הן דבר ביזארי למדי, וריצ’רד נעלב משלו ובצדק. אבל הערב האומלל שריצ’רד חווה בפרולוג הוא כלום לעומת המעבר האמיתי שלו, זה שבו עוסק הספר. אחרי שריצ’רד כבר התאקלם בלונדון והשגרה שלו כוללת את העבודה היציבה שלו והארוסה הרצינית להחריד שלו, הוא נתלש מהחיים שהכיר בעקבות החלטה של רגע. ריצ’רד מוצא את עצמו בלונדון של מטה – עולם שמתקיים במקביל ללונדון הרגילה ומאוכלס באנשים שנפלו בין הכיסאות, בדברים שנשכחו עם הזמן וביצורים על טבעיים. לונדון של מטה מתקיימת בעיקר מתחת לפני השטח, אבל יש לה נקודות השקה עם לונדון שאנחנו מכירים – נקודות שרק מדגישות את המרחק בין השתיים, כי אנשי לונדון של מעלה פשוט לא מסוגלים להכיר בקיומם של תושבי לונדון השנייה.

בניגוד לעולמות פנטזיה אחרים שאפשר להגיע אליהם דרך לונדון, אין בלונדון של מטה שום דבר מפתה או נעים. אומנם בנרניה ובהוגוורטס יש סכנות לרוב, אבל הן לא סותרות את היופי והמשיכה של העולמות האלה. לונדון של מטה היא עיר מפחידה, קשוחה ומזוהמת. מה שגורם לריצ’רד ולקוראים להתאהב בה ולרצות להישאר בה הוא לא הנוף או היצורים הקסומים או המחיר של המילקי, אלא הדמויות המרתקות שמאכלסות אותה ותחושת המשמעות שהיא מעניקה לחיים. 

הצגתי את לעולם-לא-עולם כספר, כי ככה אני הכרתי את הסיפור והתאהבתי בו, אבל כפי שלימור ציינה, ניל גיימן כתב אותו במקור כסדרת טלוויזיה בת שישה פרקים עבור ה-BBC. כמעט מיד אחרי שידור הסדרה יצא הספר, וב-2013 יצאה גם גרסת התסכית ברדיו של ה-BBC. כל שלוש הגרסאות מומלצות מאוד. הספר, מטבע הדברים, הוא המעמיק והמפורט ביותר, ומכיל כמה שורות אייקוניות שמזוהות אצלי עם הסיפור יותר מהכל, למרות שהן לא מופיעות בגרסאות האחרות. סדרת הטלוויזיה עדיין שווה צפייה, למרות שיצאה לפני כמעט חצי יובל. האפקטים זולים וגרועים (מה כבר ציפיתם מה-BBC) וייתכן שירתיעו את הצופה העכשווי, אבל אין הרבה מהם. פיטר קפאלדי בתפקיד המלאך איסלינגטון פשוט מופלא, והאנטר של טניה מודי היא כל מה שדמיינתי כשקראתי את הספר, ואף יותר. בכלל, השחקנים הנהדרים בתפקידים המשניים מחפים בהצלחה על כישורי המשחק הפחותים של גארי בייקוול. גם התסכית מומלץ מאוד – במיוחד אם כמוני הייתם מוכנים להקשיב למבטא הסקוטי הטבעי של ג’יימס מקאבוי כל שנייה משארית חייכם. בנדיקט קאמברבאץ’ לא כל כך מתאים לתפקיד המלאך אבל שאר הקאסט לא בהכרח נופל מזה שהופיע בסדרה, ולעיתים נדמה שהוא מושפע ממנו.

לעולם-לא-עולם היא לא היצירה הכי מפורסמת של ניל גיימן. בשורות טובות, שכתב יחד עם טרי פראצ’ט, הוא להיט ענק שגם הפך לאחרונה לסדרת טלוויזיה מוצלחת. סדרת הקומיקס סנדמן אהובה על מיליונים, וגם היא תהפוך בקרוב לסדרה בנטפליקס. אבל לעולם-לא-עולם הוא, מסיבות שאני לא מבינה עד הסוף, הספר האהוב עליי של גיימן. הוא מלווה אותי כבר שנים בכל מקום שאליו אני מגיעה, כשכמו ריצ’רד מייהו, החיים לקחו אותי למקומות בלתי צפויים. את הגרסאות האחרות הכרתי יותר מאוחר, אבל אני אוהבת את שתיהן, דווקא בגלל הפרופיל הנמוך שלהן שהולם את הספר. זה לא סיפור אפי במיוחד, אבל הוא ידבר לכל מי שמצא את האנשים שעליהם הוא סומך ואת המקום שאליו הוא שייך בשלב מאוחר בחיים, וגם למי שעדיין מחפש.


אור ענבר

פיילוט הוא הפרק הראשון של סדרת טלוויזיה ומטרתו להכיר לצופה את העולם החדש אליו הוא נכנס, את הדמויות הפועלות, את הסביבה שבה הן חיות, את הצורה שבה הדברים יוגשו לצופה ואת העלילה המרכזית של הסדרה. פיילוט טוב עושה את כל הדברים האלה בצורה אורגנית ולא מרגיש כמו הרצאה לצופה. השיטה המרכזית לעשות את הדבר הזה הוא בעצם להתחיל עם שינוי. כשיש שינוי משמעותי בחיים של גיבור או גיבורי הסדרה שלנו, אנחנו צריכים להסתגל איתם למציאות החדשה, וכך יש אקספוזיציה וכניסה לעולם הסדרה דרך העלילה הראשית שלה.

כילידת 91 גדלתי על הסיטקומים האמריקאיים של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים (ותודה לערוץ הילדים). מכנה משותף מדהים בין המון מהסדרות האלה הוא מעבר הדירה. פיילוט לא חייב להתחיל במעבר דירה – יש כל מיני סוגים של סיפורים, אבל איכשהו, רוב הסדרות שגדלתי עליהן התחילו עם השינוי הספציפי הזה.

הנסיך המדליק מבל אייר עובר מפילדלפיה לבל אייר, אבא חורג אמא חורגת מתחיל כאשר שתי המשפחות מתאחדות בבית אחד, בצער גידול בנות אין מעבר דירה כי ג’ואי וג’סי כבר גרים עם דני והבנות, אבל הסדרה נפתחת כשהם מחליטים להישאר עוד ולעזור לו. בחברים, הסיטקום האולטימטיבי והנצחי, רייצ’ל בורחת מהחתונה שלה ועוברת לגור עם מוניקה בעיר הגדולה.

אין משהו מצחיק באופן אינהרנטי במעבר דירה, להפך – מעבר דירה הוא דבר גדול מפחיד ומשמעותי, וכנראה בגלל זה סיטקומים אוהבים להשתמש בעלילה כזאת כדי ליצור את מצב הקיצון של שינוי. משם, כמו בכל פיילוט מוצלח, מתחילה העלילה של הסדרה שבאופן אירוני למדי תכיל לא יותר מארבעה סטים ברוב המקרים – הזדמנות מצוינת לצופים לשבת בנוח ולהתאהב בדמויות.

הערות שוליים

  1. וב-15 לינואר 2019 ערוץ 10 ורשת התמזגו. החיים מאוד לא צפויים.
  2. בדקתי מדעית, ואין.
  3. האקדמיה ללשון העברית טבעה להם מונח בעברית: הֶסְכֵּת! אני מחבבת אותו מאוד, אבל לא מסוגלת להביא את עצמי להשתמש בו.

תגובות

טוען...

תגובות

ביקורת: ג’וקר

ביקורת: דוקטור סליפ