תת-תרבות
אור ענבר
אני אדם שאוהב את החורף, וגשם, וקור. שלג מבחינתי הוא פלא. אני פחות אוהבת רוח ולהיות רטובה, אבל חורף זה רומנטי. לא במובן של זוגיות ואהבה דווקא, אלא כי שותים שוקו חם מתחת לשמיכה עבה וצמרירית כשבחוץ גשם וסופה. אם היה לי אח פועל בבית זה היה משלים את התמונה הפסטורלית. אני סובלת בקיץ (ובואו נהיה אמיתיים, הקיץ במדינה שלנו נמשך מסוף אפריל ועד אמצע אוקטובר), ותמיד פנטזתי על לעבור לאיזו מדינה חורפית וסגרירית כמו קנדה או אנגליה. בגלל זה השיר שמחה רק כשיורד גשם של להקת גארבג', עם הניגודיות שבו, התחבר לי כל כך טוב.
אני אוהבת את החורף לא כי הוא אפלולי ומדכא – אני אדם אנרגטי מאוד – אלא כי הוא אופף אותי בתחושה של רוגע. השירים שאני אוהבת הם בדרך כלל מז'אנרי הפופ, פאנק ומחזות הזמר, שירים שהם ממש ההפך מדיכאון המתקשר לחורף, והשיר הספציפי הזה הוא באמת שיר רוק. לא משנה כמה המילים שלו מדברות על עצבות, השיר מלא בגיטרות ובכעס של רוק אלטרנטיבי מהניינטיז. יש במילים של השיר הזה מין היפוך שמדבר אליי. השיר מתחיל עם השורה "I'm only happy when it rains, I'm only happy when it's complicated", ואני מזדהה עם השורה הזאת מאוד. אני נוטה לחשוב על דברים קצת יותר מדי, ולנתח מעבר למה שצריך דברים שקורים לי בחיים. אני לא חושבת שאני חיה בסיבוך עצמי, אבל זה מתיישב עם הדרך שבה אני רואה את עצמי. וכמובן, אני מאוד שמחה כשיש גשם מסביבי, כמו שכבר ציינתי קודם.
אבל הדבר שהכי גורם לשיר לעבוד הוא הפזמון החוזר שלו. הדוברת של השיר מפצירה בנמען לספר לה על הצרות שלו – "pour your misery down on me". זוהי גם מטאפורה לגשם: הדוברת משווה את הרגשות של הנמען לגשם שהיא אוהבת כדי להראות לו שהיא רוצה שהוא ישתף אותה בצרות שלו. ספר לי מה מפריע לך ואני אהיה פה בשבילך. אני רואה בזה קריאה אוניברסלית, בעיקר לחברים ולאו דווקא לבני זוג – ספרו את הצרות שלכם לאנשים שאתם מעריכים ואוהבים והם יהיו שם בשבילכם (אפילו ביום גשום ואפרורי). לסיכום, זהו שיר חורף אופטימי ברובו, וגם כשבהמשך השיר הדוברת פונה לאובססיה כלפי מושא האהבה שלה זה מלווה באהבה לגשם.
קסם ברקוביץ
אני לא אוהב חורף. אפילו לא קצת. עוד לפני השנאה שלי לקור, אין לי שום סנטימנט למים שיורדים מהשמיים, והקונספט של דיכאון עונתי הוא שמי השני בתעודת הזהות. לכן גם לא הצלחתי לחשוב על שום רעיון כאשר חבריי לבלוג העלו את הנושא לפוסט הזה. למרות שיש כמה וכמה יצירות חורפיות שאני אוהב מאוד, אף לא יצירה אחת היא כזאת שבה החורף משחק תפקיד חשוב. כדי שאוהַב יצירה שמתרחשת באווירה חורפית, היצירה צריכה להיות כל כך טובה עד שלגמרי אשכח מהשנאה שלי למזג אוויר קר. חורף לא מוסיף, הוא רק גורע.
וכך הגעתי לרעיון הזה.
בנובמבר האחרון פרסמתי פה באתר ביקורת לסרטם של אולפני פיקסאר, קוקו. קוקו הוא לא סרט חורפי כלל וכלל, אבל בביקורת הזכרתי ממש בקצרה את דעתי על הסרט ה"קצר" באורך 21 דקות שהוקרן לפניו – לשבור את הקרח: ההרפתקה של אולף. למרות שזו הייתה הערה צדדית ממש קטנטנה, נראה שאנשים התייחסו הרבה יותר למידע שסיפרתי על הסרט הקצר מאשר לדעתי על הסרט הארוך, וקראו לי לצפות בו ולהעביר גם עליו ביקורת. זה היה קצת מוזר, אני מודה, אך בכל זאת בהזדמנות הראשונה שהייתה לי רצתי לצפות בו ולהלן הממצאים.
על אף שיש לסרט 21 דקות שלמות לספר סיפור, הוא מרגיש כאילו הוא ממהר להתחיל. התחלה של סרט היא דבר מאוד רגיש, וצריך להגיע אליה בעדינות מרבית. אבל ההרפתקה של אולף זורקת אותך אל תוך העלילה באותו האופן שבו דיסני דוחפים סרטי טלוויזיה להקרנה לפני יצירות קולנועיות – מהר ובלי מחשבה. עוד לפני שמספיקים למצמץ ולהבין באיזה סרט נמצאים בכלל, הדמויות כבר מתחילות לזמר שורות אקספוזיציה זולות – והן לא מפסיקות. בחמש הדקות הראשונות הסרט שורף חצי ממלאי השירים שלו ומשאיר ל-16 הדקות שמגיעות לאחר מכן אך ורק עלילה.
שזה נורא ואיום, כי העלילה של הסרט הזה נוראית, חסרת היגיון ולא כיפית לצפייה בכלל. בפוסט הביקורת על קוקו כבר הזכרתי את העלילה, והפעם רק אזכיר שוב שאולף מסתובב בממלכת ארנדל כדי למצוא לאחיות אנה ואלזה מסורת חג מולד. הדבר היחיד שיש לי להוסיף לאחר שצפיתי בסרט הוא הסוף. אני מתנצל מראש אם אני מספיילר למישהו, אבל בשלב הזה, אחרי כל מה שכתבתי – אני לא חושב שמקומכם בבלוג הזה אם אתם בכל זאת מעוניינים לצפות בסרט. בסוף הסרט יש סצינה מרגשת מאוד בה אולף בוכה (מראה מגוחך בפני עצמו) מכיוון שהוא לא הצליח במשימתו והאחיות יישארו ללא מסורת לנצח, אלא שלפתע מגיע טוויסט מטורף בו אנה חושפת שהיא הבינה מה המסורת שלהם – אולף עצמו. רגע, מה? אולף, שקיים בכל יום בשנה בעולם של לשבור את הקרח, הוא בעצם גם מסורת שמתרחשת פעם בשנה? לא היה לי שמץ של מושג מה הקטע, אבל זרמתי ונתתי לסרט להמשיך. בכל זאת, צפיתי בו עד עכשיו. ותנו לי לספר לכם – זה נהיה אפילו יותר גרוע. בסצינת פלאשבק לשיר את רוצה לבנות איש שלג? מהסרט הראשון אנה מספרת שבכל שנה היא הייתה דופקת על דלתה של אלזה ומשחילה מתחת לדלת ציור של אולף, ושזו הייתה המסורת שלהם כאשר גדלו בנפרד. אממ… מה?! ראיתי את הסרט הראשון, ובשום שלב בשיר המדובר אנה לא מחזיקה שום ציור שדומה למה שאפשר לראות בסרט החדש.
ואם הסרט המטומטם והדבילי הזה שאף אחד לא היה אמור לראות בחיים שלו חושב שמותר לו לשנות את כל הקאנון של הסרט המקורי רק בשביל הנוחות האישית שלו, אז מגיע לו להישרף בגיהנום. אני שונא את ההרפתקה של אולף, ואני שונא את כל מי שקשור אליו. ואני אפילו לא עד כדי כך אוהב את לשבור את הקרח, אז למה לעזאזל אכפת לי מכל זה?!
שני אוירבך
בחורף אנשים עצובים יותר. לא כולם, ולא תמיד, אבל העונה הקרה בהחלט משפיעה על מצב הרוח. דיכאון עונתי הוא דבר אמיתי שככל הנראה נגרם ממיעוט שעות האור ומכך שאנשים מבלים את רוב זמנם סגורים בבית. בתור ילדה, היה דבר אחד שנהגתי לעשות כשהרגשתי עצובה במיוחד: לקרוא את ילד הכרובית של יהונתן גפן. זהו סיפור, כמעט אגדה, על כפר קטן שמאוכלס בדמויות צבעוניות, ביניהן ילד שקט אחד שמחליט לעבור לגור בעץ. הדמויות בו גם שרות ברגעים חשובים, מה שהופך אותו לדוגמה נדירה למיוזיקל במדיום כתוב. הסיפור מתחיל ונגמר ביום האחרון של הסתיו, ממש לפני שהחורף מתחיל. התחלפות העונות מעסיקה את כל תושבי הכפר, חוץ מדניאל. דניאל תמיד הרגיש קצת שונה, כי בניגוד לילדים אחרים הוריו לא ילדו אותו אלא מצאו אותו בתוך כרובית. רגע לפני תחילת החורף הוא מטפס על עץ ולא יורד ממנו יותר. ההחלטה שלו משפיעה על החברים שלו, על המשפחה שלו, ועל שאר התושבים הבולטים בכפר. בזמן שהם מנסים לשכנע אותו לרדת הם לומדים דברים חשובים על עצמם. האווירה של הספר מאוד מלנכולית, אבל שזורה בה גם תקווה מרירה. לא אספר מה קורה בספר בדיוק, כי כמו שהוא מציין בעצמו, "רק טיפש רוצה לדעת את סוף הסיפור כבר בהתחלה", אבל בפרק האחרון הוא מציע לכל מי שעצוב ומרגיש כלוא או לא מסופק, לשאת עיניים אל דניאל, ילד הכרובית, ולהיזכר בחופש שהוא מצא לעצמו. וזה מה שהייתי עושה, כילדה קטנה ודרמטית. בימים עצובים הייתי מסתגרת בחדר, קוראת את הספר מההתחלה, ושרה לעצמי את השירים במנגינות שהמצאתי. כשהייתי מסיימת הייתי מסתכלת על השמיים דרך החלון ונותנת לתחושות של העצב והתקווה להתקיים זו לצד זו. אז אם גם אתם קצת עצובים יותר בחורף, אני ממליצה לכם למצוא את הספר הזה. הוא לא מעלים את העצב – והעצב באמת לא צריך שיעלימו אותו. ילד הכרובית פשוט הופך את העצב לקצת יותר מתוק.
מתן בכר
חורף הוא כל מה שרע בעולם. ברצינות. קור, גשם, צינון, מחשיך מוקדם, כל הסדרות בפגרה. מה בדיוק יש לאהוב בחורף? אני מעדיף יום שרב על פני יום קריר וגשום, בלי שום התלבטות. היתרון היחיד שיש לחורף הוא שהוא עונת הקרמבו. אבל זהו, בעיקרון. כל זה לא אומר שלא קיימים הרבה סרטים טובים שמתרחשים בחורף, כשרק לצפות בחלקם גורם לי לרעוד בכיסא, כמו שמונת השנואים או רוחות קרות. אבל כשחשבתי על סרט חורפי לכתוב עליו, דבר אחד מיד עלה לי לראש.
רכבת הקרח הוא סרטו של הבמאי הדרום-קוריאני בונג ג'ון-הו שיצא ב 2013. אחרי שניסיון כושל להיאבק בהתחממות גלובלית גורם לכל כדור הארץ לקפוא, מי שנשארו מהאנושות מקובצים בתוך רכבת ארוכה שנוסעת במעגל גדול. האנשים שעליה מחולקים לפי מעמד חברתי, כשהעניים מאחורה והעשירים בקדמת הרכבת. רק שלעניים נמאס להיות תקועים מאחורה, וברגע שמתחיל הסרט אנחנו כבר נזרקים אל תוך מרד שהם מארגנים, בראשותו של קרטיס (כריס אוונס). הוא נעזר במומחה אבטחה ובתו (סונג קאנג-הו וגו אה-סונג) כדי לנוע אל עבר הקרון ולהפיל את השליט, וילפורד (אד האריס).
הסרט הזה הוא מהטובים שראיתי בעשור הנוכחי, מהרבה סיבות. קודם כל, הוא יפהפה מבחינה ויזואלית – כל קרון ברכבת מאוד שונה מקודמו ומשרת מטרה אחרת. קרון חדרי הסאונה לא דומה בכלל לקרון האקווריום, שמאוד שונה מקרון כיתת הלימוד. בונג ג'ון-הו מביים באופן מופתי קאסט מאוד מוכשר של שחקנים, שכל אחד מהם נותן הופעה מעולה. אבל הדבר הכי טוב בסרט הוא ההחלטות האמיצות והלא צפויות שהוא עושה. לו זה היה סרט הוליוודי טיפוסי, כנראה הייתם מנחשים הרבה מן המהלכים מראש, אבל הבמאי והתסריטאי הדרום-קוריאני (שכתב יחד עם קלי מסטרסון) מביא סיפור שסותר לא מעט ציפיות וגרם לי לאנחות הפתעה קולניות מול המסך. אז אם קר ולא נעים בחוץ ואתם רוצים להישאר בבית, רכבת הקרח בהחלט מומלץ. רק תכינו שמיכה.
לימור נעמן
מהרגשות של חבריי לבלוג כלפי החורף – גם החיוביים וגם השליליים – אפשר לראות דווקא הסכמה על משהו: קור הוא דבר לא נעים שיש להתרחק ממנו. אם כך, לא מפתיע שהרבה פעמים האנשים שיש להם כוחות קרח ביצירות שונות מוצגים כנבלים – ממיסטר פריז ועד מלכת הקרח בעולם של נרניה. אפילו המלכה אלזה מלשבור את הקרח התחילה בתור הנבלית בגרסאות הראשונות של הסרט, עד שהיוצרים הבינו שבעצם היא לא עשתה שום דבר רע. הרבה אנשים שראו את הסרט ניתחו את תהליך ההשלמה שלה עם הכוחות שדיכאה כמטאפורה ליציאה מהארון, ואני מסכימה איתם שיש דמיון רב בין שני הדברים: במשך שנים אלזה למדה מההורים שלה להסתיר כל סימן לחריגוּת שלה, ומאמינה שהיא עצמה רעה במהותה ולא יכולה לשנות את זה. מעריצים רבים קראו לדיסני לתת לאלזה בת זוג בסרט ההמשך, אבל אני מרגישה דווקא אחרת לגבי העניין – לדעתי אלזה היא א-רומנטית.1 אני לא אומרת את זה רק בגלל חוסר העניין שלה במערכת יחסים זוגית או חתונה (למרבה המזל זה כנראה לא תנאי מקדים להכתרה למלכה בממלכת ארנדל), אלא בגלל היחס שהיא סופגת מאנשי הממלכה כשהם מגלים על כוחות הקרח שלה.
עוד בשיר הראשון, הרבה לפני שעלילת הסרט מתחילה, אפשר לשמוע את חוצבי הקרח קוראים לנו להיזהר מפני "הלב הקפוא". מרגע שהיא בורחת מהארמון וכוחותיה מתגלים, אלזה נחשבת לרעה ומסוכנת בעיני כל הממלכה חוץ מאחותה אנה. גישה דומה משתקפת גם ביחס של החברה כלפי א-רומנטיוּת: קודם כל, אני לא מכירה שום ייצוג של א-רומנטיים במדיה, ומבחינת רוב האנשים זה פשוט לא דבר שקיים. אנשים שלא מעוניינים בקשר רומנטי מוצגים לרוב כקרים, מנוכרים, נצלנים, וחסרי יכולת להרגיש כל רגש, או להפך – ככאלה שכן רוצים עמוק בתוך תוכם להיות בזוגיות ופשוט פוחדים ממחויבות ואינטימיות. הגישה הזאת מגוחכת לחלוטין מכמה סיבות, והעיקרית מביניהן היא שאהבה רומנטית היא לא סוג האהבה היחיד שקיים בעולם. יש כל כך הרבה סוגי חברויות שאפשר להיות בהן עם אנשים שונים, אבל מסיבה מסוימת אנחנו ממשיכים להתייחס לזוגיות כאל סוג נשגב של מערכת יחסים שנעלה מעל החברויות האחרות. מה שמעניין הוא שלשבור את הקרח לגמרי הופך את הרעיון הזה על פיו. אלזה לא חווה אהבה רומנטית כלפי אף אדם בממלכה, אבל האהבה שלה לאחותה כל כך עזה שהיא גורמת לה לחרדה שמא תפגע בה בכל פעולה שלה. כשהטרולים מגלים לאנה שהיא גוססת ואומרים לה שהדבר היחיד שיכול להציל אותה הוא "אהבת אמת", היא מניחה מיד שהכוונה היא לאהבה רומנטית – אבל מה שמציל אותה בסוף הוא האהבה של אחותה.
האם אני באמת חושבת שהדמות של אלזה נכתבה באופן מכוון כא-רומנטית, ומצפה שבסרט הבא היא תצא מהארון? מן הסתם לא – זה לא משהו שדיסני יעשו בזמן הקרוב, בטח לא בסרט מפרנצ'ייז כל כך מוכר ומיינסטרימי (אפילו מעצם המחשבה על נסיכה לסבית נשמעו קולות שמרניים במטרה להשתיק את קמפיין "תנו לאלזה בת זוג"). אבל אין ספק שהסרט סולל את הדרך לאפשרות להחליט שלא להיכנס לזוגיות, ובכל זאת לא להרגיש מקולקלים.
תגובות