ב ,

ביקורת: יסטרדיי

?All You Need is Love

דמיינו שאין גן עדן. זה קל אם תנסו. אין גיהינום תחתינו, מעלינו רק שמיים. דמיינו את כל האנשים חיים רק בשביל היום… ועכשיו דמיינו שאתם היחידים שזוכרים את הביטלס ועבור שאר העולם ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו מעולם לא היו קיימים. זה כבר ניסוי מחשבתי הרבה יותר מעניין, ואם היה סרט שחוקר את הרעיון המקורי והמסקרן הזה לעומק הייתי שמחה לצפות בו. יסטרדיי הוא לא הסרט הזה.

גיבור הסרט יסטרדיי הוא ג’ק (הימש פאטל), מוזיקאי כושל שגר אצל ההורים ועובד בסופרמרקט. את הקריירה הבלתי קיימת שלו כזמר-יוצר מנהלת אלי (לילי ג’יימס), חברת ילדות שמסיבה לא ברורה מאמינה שהוא חייב להמשיך להשפיל את עצמו בהופעות מול קהל לא מעוניין שלא מעריך אותו. אחרי שג’ק כבר מחליט לפרוש סופית ולחזור להוראה, הוא רוכב על האופניים שלו כשפתאום מתרחשת הפסקת חשמל חובקת עולם ואוטובוס פוגע בו. כתוצאה מאחד מהדברים האלה או משניהם (הסרט מציג את האירוע באריכות אבל אף פעם לא חוזר להסביר את המשמעות שלו), הוא מוצא את עצמו בעולם זהה לחלוטין לזה שגדל בו, מלבד העובדה שאף אחד מלבדו לא שמע על הביטלס מעולם. המחשבה הראשונה והבריאה לחלוטין של ג’ק אחרי שהוא מגלה שהזיכרון שלו לא תואם את המציאות סביבו היא “איך אני עושה מזה כסף”. אז הוא מעמיד פנים שהוא כתב את מיטב הלהיטים של הביטלס (או לפחות את אלה שהוא מצליח לשחזר) ומנסה לפרוץ בעזרתם. בדיוק כשהוא חושב שנכשל שוב, מגלה אותו לא אחר מאד שירן. כן, הזמר. ולא, רופרט גרינט לא נמצא בסרט הזה כי אד שירן משחק את עצמו. הוא לוקח את ג’ק להופעת חימום במוסקבה, מודה שהוא כותב שירים יותר טוב ממנו (הסרט מצפה שנקבל את הטענה שעד לאותה נקודה אד שירן היה הפזמונאי הטוב בעולם) ומכיר לו את הסוכנת שלו. ואם חשבתם שהאמרגנים בכוכב נולד, רפסודיה בוהמית ורוקטמן היו מרושעים, עוד לא ראיתם כלום. קייט מקינון בתפקיד המנהלת (שכנראה יש לה שם אבל אני לא יכולה לחשוב עליה בתור מישהי אחרת מקייט מקינון) היא האדם הכי חסר רחמים, חמדן ונבזי בעולם. היא מפלצתית ברמה שקשה להאמין שמישהו מסוגל לעבוד איתה, אבל היא בכל זאת מצליחה לשגר את ג’ק לתהילה ולהפוך אותו לחלק מתעשיית המוזיקה הדורסנית.

כמו שג’ק נבלע בתוך המכונה, הקונספט המגניב של הסרט נבלע בתוך סיפור גנרי. מדי פעם יש התייחסויות קצרות למצב המשונה שבו ג’ק מצא את עצמו, אבל מרבית העלילה עוסקת בסיפור השחוק של אמן מצליח ששוכח מאיפה הוא בא, וגרוע מכך, בסיפור אהבה נדוש ומרגיז בין ג’ק לאלי. אלי כועסת על ג’ק שמעולם לא ניסה לפתוח במערכת יחסים רומנטית איתה, למרות שהיו לו את כל ההזדמנויות. היא כנראה פספסה את הידיעה על כך שאנחנו ב-2019 ואם היא מעוניינת בבחור היא יכולה באותה מידה להיות זו שיוזמת ולא לשבת ולחכות לו עד סוף הימים. היא ממשיכה לנסות לגרום לו לתחושות אשמה ואפילו להציב לו אולטימטום לאורך שאר הסרט. היא גם מתעקשת שהם לא יכולים להיות ביחד כי הוא מפורסם מדי, למרות שהיא זו שתמיד התעקשה שלא יוותר על החלום שלו לפרוץ בתור מוזיקאי. זה סיפור אהבה ממש ממש גרוע, וזה לא היה צריך להפתיע אותי כי התסריטאי של הסרט הוא ריצ’רד קרטיס. קרטיס הוא תסריטאי ותיק שמאז ומעולם התמחה בקומדיות רומנטיות. היצירה הידועה ביותר שלו, אהבה זה כל הסיפור, מכילה לא פחות מתשע עלילות רומנטיות, כל אחת מהן דוחה ומטרידה יותר מהאחרת. הסיפור של ג’ק ואלי מעצבן אותי בדרכים מאד דומות לסרט ההוא. הם לא מכבדים אחד את השני, הם לא מתקשרים כמו שצריך, והם לא צריכים להיות ביחד.

גם אם העלילה הרומנטית בסרט הייתה נסבלת יותר, זה לא היה מתקן את העובדה שהיא לא צריכה להיות המוקד שלו. הזכויות לשירים של הביטלס עלו להפקה עשרה מיליון דולר, והסרט פשוט זורק את הכסף הזה לפח כשהוא לא משתמש בהם כמו שצריך. הם היו יכולים לשלם אחוז מזה עבור שירים מקוריים, והסרט בקושי היה משתנה. במקום שהרעיון הייחודי יהיה המרכז של הסרט, ייחקר כמו שצריך ויפיק אמירה מעניינת, הוא משמש ככינור שני לסיפור גנרי וגרוע. רעיונות חדשים וטובים לא בדיוק מתגלגלים ברחובות, ולבזבז אחד מהם בסרט שבו הוא לא נחקר כמו שצריך זה ממש פשע. וזה גם הופך את הסרט שכן קיבלנו לגרוע יותר. גם כשדברים מוזרים נוספים מתגלים לג’ק, וגם כשרמזים למצב שלו מופיעים פתאום, הוא לא מנסה לחקור אותם. מבחינתו הקריירה המוזיקלית שלו היא הדבר היחיד שחשוב, ומה שלא משרת אותה פשוט לא שווה יחס. זה הופך אותו לדמות לא אהיבה במיוחד, למרות שהימש פאטל הוא שחקן ממש סבבה. וזה לא שיש מישהו אחר לאהוב בסרט. לילי ג’יימס מאוד חמודה בעיקרון אבל לדמות שלה אין ממש עולם משלה, היא קיימת רק בשביל להציב לג’ק דרישות לא סבירות. טווח המשחק של אד שירן מוגבל למדי, ואם יש איזו כריזמה מתפרצת שהוא חושף בהופעות, המצלמה לא תופסת אותה. ג’ואל פריי הוא רוקי, פועל במה וחבר של ג’ק שפשוט נמצא שם כדי לעשות מה שהעלילה דורשת ממנו לעשות, בלי אופי עקבי. וקייט מקינון, כאמור, קיבלה את הדמות הגרועה מכולן. תראו, אני מאוד אוהבת את קייט מקינון, היא נהדרת בעיניי. ולכן כל כך עצוב לי שהיא נאלצה לשחק קריקטורה דבילית ולהיות החלק הכי פחות טוב בסרט שהוא ממילא לא כל כך טוב. הדמויות הסבירות היחידות בסרט הן גאווין (אלכסנדר ארנולד), שמפיק לג’ק את ה-EP הראשון שלו ואז ממשיך להיות חלק מהעלילה כי מישהו צריך להיות, וניק (הארי מיצ’ל), חבר נהדר ותומך שג’ק שוכח מקיומו באופן שערורייתי לחלוטין. לכל אחד מהשחקנים המצטיינים האלה יש בערך תריסר דקות מסך, וזה פשוט טרגי.

דני בויל הוא מהבמאים היותר מעניינים בהוליווד כרגע. הוא אחראי לטריינספוטינג, 127 שעות ונער החידות ממומביי – כולם סרטים מוערכים מאוד. והוא עושה כמיטב יכולתו עם הסרט הזה. יש בו סצנות סוחפות ומעניינות, ורגעים מוצלחים מבחינה ויזואלית. אבל הדיאלוגים המאולצים פשוט לא נותנים לסרט לזרום בטבעיות ולצופים להתחבר אליו ולהאמין לו. הרבה מהשורות בסרט נכתבו על מנת לשרת את הבדיחה למרות שהן לא מתאימות לעלילה, או כדי לקדם את העלילה למרות שהן לא באות לדמויות באופן טבעי, וזה מאוד מורגש. גם כשהבדיחות עובדות ומצחיקות, הן לא משתלבות בתסריט בצורה הגיונית. בכל סצנה יש לפחות משפט אחד שיוצר דיסוננס צורם עם שאר הסרט או עם איך שכולנו יודעים שאנשים מתנהגים ומדברים. הסרט מתמקד בדברים מסוימים שמתבררים כחסרי חשיבות ולא הולכים לשום מקום, ושולף פתרונות לדילמות אחרות מהאוויר הריק. יש בו קטעים יפים אבל זה רק יותר מתסכל, כי התקווה שהסרט יהיה מוצלח נשארה אצלי לאורך כל הצפייה, ובכל פעם שסצנה מבטיחה הפכה לטיפשית התאכזבתי מחדש.

האהבה לביטלס מורגשת בסרט. השירים שלהם נחשבים בעיני כל הדמויות לטובים ביותר שאי פעם נכתבו, יש סצנה שכולה מחווה מרגשת ומפתיעה, והמסר הכללי הוא שהעולם שאנחנו חיים בו הוא טיפה יותר טוב בגלל שהמוזיקה של ארבעת המופלאים מליברפול קיימת בו. אבל התובנות של הסרט נשארות ברמה של “היי, הביטלס האלה, הם ממש טובים”, ולא מתקרבות להבין או להסביר את ההשפעה של שירי הביטלס על אנשים שונים ואת הקשר שלהם לעולם שבו הם קיימים (האם כל השירים של הביטלס היו הופכים ללהיט גדול באותה מידה באקלים החברתי ובנוף המוזיקלי של 2019? אני לא בטוחה). היחס למוזיקה בסרט הוא כמעט מיסטי, כאילו מלאך עם משקפיים עגולים ירד מגן עדן והביא לבני אנוש את האלבום הלבן בשלמותו. אין שום מודעות לכך ששירי הביטלס נכתבו בתקופות שונות, הושפעו מדברים שונים, והרבה מהם הם פשוט שירי פופ חמודים שלא מנסים להיות יותר מזה. הסרט מתייחס לגוף היצירה של הביטלס כמונולית אלוהי אחד שאסור לשנות ממנו מילה – אבל מותר לערבב שירים מכל הדיסקוגרפיה שלהם לאלבום אחד ולתת לו איזה שם שיוצא. ההתייחסות לחברי הלהקה היא כמו לנביאים מוארים ולא כמו לבני אדם מורכבים ואף פגומים. אני לא אומרת שהסרט יסטרדיי הוא בהכרח הבמה המתאימה לניתוח מעמיק של דמותו של ג’ון לנון, אבל אני חושבת שלהתייחס אליו ולמוזיקה שלו כאנושיים היה מצביע על יותר אהבה והבנה כלפיהם משהסרט מפגין בסופו של דבר.

יסטרדיי הוא סרט עם המון פוטנציאל. יש לו במאי מהשורה הראשונה, קאסט מעניין, מוזיקה אלמותית וקונספט מדהים. חבל שאת כל אלה קושר ביחד תסריט גרוע שלא מתמקד בדברים הנכונים. אם הסרט היה מתמקד יותר בתעלומה או בביטלס עצמם הוא היה יכול להיות נהדר, אבל הוא בוחר להציג תמונה מעוותת של תעשיית המוזיקה ותמונה עוד יותר מעוותת של מערכות יחסים רומנטיות ואת שני הדברים האלה כבר ראיתי במספיק סרטים רק בשנתיים האחרונות. אני באמת מאמינה שיסטרדיי היה יכול להיות מעולה בידיים של תסריטאי אחר. כל מה שאני רוצה מהוליווד זה שתפסיק לברוח לסיפורי אהבה כברירת מחדל, ותבין שאפשר לעסוק גם בנושאים אחרים, ולפעמים צריך. אולי תגידו שאני חולמת, אבל אני לא היחידה. אני מקווה שיום אחד תצטרפו אליי, והעולם יחיה כאחד.

תגובות

טוען...

תגובות

שנה של קולנוע אחר

ביקורת: ספיידרמן: רחוק מהבית